נולדתי בשנת 1985. בשנה הזאת ישראל הייתה עדיין שקועה עמוק בתוך לבנון ולא ידעה כמה עמוק היא עומדת עוד לשקוע בשטחים. האינתיפאדה הראשונה פרצה שנתיים וחצי לאחר מכן. את ילדותי העברתי כמו רוב ילדי ישראל בבתי-ספר עירוניים. ימי ילדותי היו ימי תהליך אוסלו. הייתה תחושה כללית של תקווה עם הפסקות קצרות של אימת המחבלים המתאבדים.

לקראת סוף כיתה ט' (אמצע שנת 2000), בסמוך לתחילת התגבשותה של דעתי הפוליטית והמדינית, ישראל יצאה (או כפי שאני טענתי אז - "ברחה") מלבנון. ארבעה חודשים לאחר מכן, שנה ראשונה בתיכון בשבילי, התחילה האינתיפאדה השנייה. המוות שהכה בנו ללא הרף, במקביל להתעמקות של מערכת החינוך בנושא השואה, גרם לי ולרבים אחרים לאמץ נקודת מבט לאומית, שלא לומר פאשיסטית. כולם (כולל אני) רק רצו "להכנס" "בהם". נפטרנו מראש הממשלה המבליג אהוד ברק והמלכנו את ראש הממשלה החזק אריאל שרון. אלו היו ימים נפלאים עבורי ועבור רעיי הפוליטים. הפלסטינים שלמו על פשעיהם, ועבורי, שהתחלתי מאד להתעמק בנושא השואה, היהודים השיבו לעצמם את כבודם האבוד.

השנים עברו, התיכון נגמר, אבל הלחימה בשטחים - לא. כמו רוב יהודיי ישראל הגיעה שעתי להתגייס לצבא. הוצבתי ביחידת התיאום והקישור של נפת רמאללה, היחידה אשר ממונה על כל האספקטים האזרחיים של השלטון הצבאי ברמאללה וסביבותיה. הייתה זו התקופה שלאחר מבצע "חומת מגן" שפגע אנושות בארגונים הפלסטינים. הטרור הפלסטיני וההתנגדות הפלסטינית היו במגמת ירידה, אך הלחץ הישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית עדיין לא פחת. במהלך אותן שנים קריטיות בצבא עשיתי וראיתי דברים ששינו את הדרך שבה ראיתי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט והישראלי-ערבי בכלל.