אני די בטוח שהפעם הראשונה שנחשפתי למושג "פלסטינים" היה בתקופת הסכמי אוסלו, כשהייתי עוד ילד קטן. במהלך כל ימי ילדותי ונערותי נחשפתי לפלסטינים בשני מישורים עיקריים: המישור ההיסטורי, בו הפלסטינים מעבירים את עיקר זמנם בפעולות חבלה וטרור כמו חטיפת מטוסים ורצח ספורטאים, והמישור האקטואלי, בו הפלסטינים מתגלים דווקא כ...מפוצצי אוטובוסים ורוצחי ילדים. על-כן לא פלא שאני, וכך גם רוב רובם המוחץ של בני דורי, התקשנו כנערים צעירים לראות בפלסטינים דבר אחר פרט למחבלים ורוצחים. למרות שבהמשך נחשפתי לעובדות ולמדתי על מלחמת ששת-הימים ועל השטחים, עדיין לא שיניתי את התפיסה הבסיסית שלי שקובעת כי "פלסטינים = מחבלים".

במקביל לתחילת לימודי בתיכון, החלה האינתיפידה השנייה, שהתאפיינה בעיקר בטרור פלסטיני חסר מעצורים מצידם וחוסר אונים אחד גדול מצידנו. אבל התקופה שבה התחלתי לחשוב על הפלסטינים כעל מפלצות אמיתיות הייתה כשנחשפתי לשואה. השיעורים בבית הספר, המסע לפולין, וסרט שואה ספציפי ונורא במיוחד ("הפסנתרן") גרמו לי להתחבר לתחושת "היהודי הנרדף" (שכנראה מתחבאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו למרות שאישית מעולם לא נרדפנו) ולראות בפלסטינים לא פחות ממשיכי דרכם של הנאצים. התחושה שלי הייתה כי ליהודים לא מניחים אפילו לרגע אחד "לנוח על זרי הדפנה" ולהיות כשאר העמים. תמיד מישהו ירצה את הרכוש שלנו. תמיד מישהו ירצה את החופש שלנו. תמיד מישהו ירצה לחסל אותנו. אבל אז התגייסתי לצבא, ודברים החלו להשתנות