למי שלא קרא את החלק הראשון (כאן) עדכון קצר:

גיל ההתבגרות שלי עבר בצל האינתיפדה השניה. באותה תקופה גיבשתי דעות ועמדות ימניות, שלא לומר ניציות-פאשיסטיות. הפלסטינים, כעם, היו עבורי כנופיה של רוצחים ומחבלים. ראיתי בהם לא פחות ממשיכי דרכם של הנאצים.

באמצע שנת 2003 התגייסתי לצבא. הוצבתי ביחידה שלא שמעתי עליה מעולם לפני כן - יחידת התיאום והקישור (עליה אפשר לקרוא כאן). במהלך הקורס, שנמשך אז בערך חודש וחצי, נחשפנו למבנה היחידה ותפקידיה, למדנו על הרשות הפלסטינית, על האיסלאם, ואפילו לימדו אותנו לדבר ערבית במשך שבועיים (הערבית שלמדנו הייתה ברמה קצת יותר גבוהה ממה שמכונה "ערבית מחסומים" שחיילים רבים שולטים בה - מספר מילים בסיסיות וביטויים בערבית הנחוצים לתקשורת עם הפלסטינים במחסומים). בתום הקורס (שהסתיים ביום חמישי), חולקנו לשתי קבוצות - לאחת נאמר להתייצב ביום ראשון במת"ק אזח"ע, ולשנייה, הגדולה היותר, להתייצב במנהל האזרחי איו"ש. אני הייתי בקבוצה השנייה.

ביום ראשון הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים, שם עליתי על אוטובוס למפקדת המנהל-האזרחי שנמצאת ליד ההתנחלות בית-אל. נחתנו שם לקראת שעות הצהריים, עשינו "טופס טיולים" (למי שלא היה בצבא - תהליך של חתימה על הרבה ניירות וקבלת ציוד ובדרך כלל גם נשק) וחולקנו למת"קים. אני ועוד ארבעה חיילים נשלחנו למת"ק רמאללה, שנמצא במרחק הליכה מהמנהל האזרחי.

הגענו למת"ק בשעת אחר צהריים, כשה"חלון" (משרד קבלת הקהל) עוד פעל. היו אלה חודשים מתוחים מאד ובגדה הוטלו כתרים רבים וממושכים על מספר אזורים. מחסום הכתר הגדול בנפה, מחסום קלנדיה אשר מפריד בין העיר רמאללה לעיירה א-ראם, היה פתוח רק עבור מי שנשא היתר תנועה בכתר. כשנכנסנו אל ה-"חלון" נדהמנו. רק חודש לפני-כן פלסטיני פוצץ עצמו ב-"חלון" של מת"ק טול-כרם ופצע קשה את אחד החיילים. החלונות החדשים היו כל כך קטנים וכל כך משוריינים, שהם דמו יותר לחלונות של צוללת מאשר לאשנב קבלת קהל נורמלי. מן הצד השני של החלונות הממוגנים עמדו, ברחבה מגודרת עם סככה מטונפת להמתנה, כמה עשרות פלסטינים שנלחצו אל החלון בתקווה לשמוע את שמם בסבב חלוקת ההיתרים הבא. בסופו של דבר, עם סגירת ה-"חלון" כשעה או שעתיים לאחר מכן, רבים מהם חזרו לבתיהם בידיים ריקות.

הימים עברו. בכל יום חזר אותו מחזה. מאות תושבים פלסטינים מגיעים מדי בוקר למת"ק, רובם ככולם בצום לרגל חודש הרמדאן. למרות שעברה כבר שנה מאז מבצע "חומת-מגן" שהכה את הארגונים הפלסטינים בגדה מכה אנושה, נראה היה שהנחישות שלהם לבצע פיגועים בתוך ישראל ופעולות התנגדות ברצועת עזה אינה דועכת. מספר שבועות לאחר שבוגרי הקורס שלי פוזרו במת"קים, אחד מהם נהרג בפיצוץ של מחבלת-מתאבדת במחסום ארז. למרות שהמראות במת"ק החלו לחלחל לתוכי, עדיין התקשתי לרחם עליהם. עדיין כעסתי עליהם בכל ליבי.

הימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים. אני עדיין האמנתי שהמצב הקיים תקין לחלוטין. שהמת"ק הוא בדיוק כמו משרד הפנים בשביל הפלסטינים. תמיד כשהיינו שולחים אנשים חזרה לביתם בידיים ריקות בסוף היום, היינו אומרים לעצמנו - "מה? בבנק לא היו מטפלים בך דקה אחרי שעת הסגירה". וכך, בטיעונים כאלה ואחרים, הצלחנו לפטור את מצפוננו מרגשות אשם.

אך אז, בבוקר בהיר אחד, יצאה הנחיה חדשה ששינתה את פני המת"ק ואת הדרך שבה הסתכלתי על המצב בשטחים.