זה קרה מתישהו באמצע שנת 2004, פחות משנה אל תוך השירות הצבאי שלי. לאותו בוקר גורלי עבורנו התכוננו כבר מספר ימים. המתאם (מי שלא יודע על מה אני מדבר כנראה לא קרא כאן), עמד להגיע למת"ק לאחד מביקוריו התכופים. הייתה זו אחת המסורות הנלעגות והגרוטסקיות אליהן נחשפתי בצבא - הכנה לקראת ביקורו של קצין רם-דרג. אני בטוח שהמסורות הזו נפוצה בכל בסיסי צה"ל באותה רמה, אך בזמן השירות הייתה לי תחושה שלא ייתכן כי בעוד מקומות היא נהוגה. קציני המת"ק, שהבכירים בהם ראו בכך הזדמנות להבליט את פועלם ולהצדיק את קידומם העתידי, דאגו שהבסיס יבריק, גם בחורים הנידחים ביותר שלו, שאפילו החיילים עצמם אינם מגיעים אליהם. ומי ידאג לניקיון המבהיק? נכון מאד, כוח האדם הזול במדינה - החיילים. לקראת ביקורים וביקורות אלו כל משימות הבסיס נדחקו לשוליים ועבודות הניקיון הפכו למשימה המרכזית של המת"ק. ובעוד שכוח אדם היה בשפע ובזול, ציוד וחומרי ניקיון דווקא היו מעט. אני במו ידי, לקראת אחד הביקורים או הביקורות שהתקיימו ב-"צעירותי", גירדתי "צהוב" מהאסלה של השירותים במברג ומברשת שיניים (שלא הייתה בשימוש!!!), עבודה שבאמצעות אקונומיקה או חומר מתאים אחר הייתה לוקחת בדיוק שתי דקות. לקראת הביקור המדובר של המתאם באותו בוקר גורלי, זכיתי במשימה מפוקפקת אחרת - טאטוא החנייה לכבוד השיירה. וכך, טאטאתי במשך שעתיים-שלוש חנייה רחבת-ידיים מכל האבנים הקטנות וגרגרי החול ושאר הדברים הבלתי-ראויים שמונחים על רצפת החנייה. דבקותי במשימה לא מנעה ממני להמשיך או לבקש עזרה חרף היבלות שצמחו לי על האגודל.

קמנו בבוקר, כמעט כרגיל. אני לא זוכר אם זה קרה ספציפית באותו יום, אבל בדרך-כלל לקראת ביקורים כאלה הקימו אותנו קצת יותר מוקדם בשביל לנקות קצת, אבל גם בשביל לוודא שאנחנו באמת "מדוגמים" (מסודרים מבחינת הופעה) ושלא נגרום למתאם חס-וחלילה להעיר לקצינים על ההופעה של החיילים "המצ'וקמקים". כמובן שלאחר כל מסדרי הבוקר והסידורים המיוחדים, ניגשנו לעבודה. בהמשך הגיעה שיירת המתאם, וכל הקצינים התכנסו לישיבה הנהוגה בביקורים אלו. אנחנו, ששרתנו את האוכלוסיה הפלסטינית ב-"חלון", לא ידענו מה מבשלים לנו באותה ישיבה. המתאם הנחית על המת"ק משימה חדשה - הצבת נציגי מת"ק במחסומים הפרוסים בנפה (מסיבה מסויימת שאיני יודע, המת"ק שלנו קיבל את ההנחיה בעבר, אך לא מילא אותה כהלכה עד אותו יום). מרגע שהמתאם עזב, לא חלפה שעה, וכולנו כונסנו לשמיעת הבשורה. בחדר אחד כונסנו כל החיילים שמסוגלים למלא את המשימה (מבחינה בריאותית וגם כנראה מבחינה משמעתית), והקצינים החלו להמטיר עלינו את בשורות האיוב אחת אחר השנייה. מסיבות שאיני זוכר היום (אך אני יכול לשער שהסיבות העיקריות הין התנהגות חיילי צה"ל אל האוכלוסיה במחסומים ואי-מילוי הנחיות המעבר במלואן) הוחלט כי במחסומים הרגישים בנפת רמאללה, בהם הפלסטינים "משתמשים" בעיקר, יוצבו נציגי מת"ק שיפקחו על קיום הוראות והנחיות המעבר וינחו את החיילים האחרים המוצבים במחסום. עד אז הסתפקו בתדרוכים תקופתיים לגדודים שהפעילו את המחסומים ובתדרוכים שבועיים לחיילים במחסומים עצמם, אך כנראה שזה לא היה מספיק. מת"קים אחרים כבר עשו זאת במשך מספר חודשים לפני כן, והמשימה שעד אז היה נוח מאד להעמיד פנים שאינה קיימת, הפכה למשימה החשובה ביותר שניצבה בפני המת"ק. כבר בתום אותו כינוס נשלחו שני חיילים למחסומים - מחסום קלנדיה הידוע-לשמצה ומחסום א-ראם בכניסה לירושלים. המחסומים, שעד אז שמענו עליהם רק מהפלסטינים או מהעיתונים וכמה מאיתנו אף ביקרו בחלקם פעם או פעמיים במסגרת התפקיד, עמדו להפוך לחלק אינטגרלי ומייאש מחיינו.