השאלה הזאת עולה די הרבה במהלך הצגת השקפותיי ה-"יוניות". כאילו מבקש השואל לטעון לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או למעשה סכסוכים לאומיים באופן כללי) כי אדם שלא איבד אף אדם קרוב בפעולות הטרור וההתנגדות של הארגונים החמושים הפלסטינים, אינו מבין באמת על מה הסכסוך. כאילו השאיפה לשלום היא רק נחלתם של אלו שלא טעמו את טעמה המר ביותר של מלחמה. אז מה התשובה הנכונה לשאלה הזאת? תחילה אנסה לענות עליה בתשובה ישירה וכנה. אכן, מעולם לא איבדתי אדם יקר בפיגוע או במהלך שירותי הצבאי (למען האמת לא איבדתי מעולם אדם יקר לי בנסיבות טראגיות). הדבר הכי קרוב שחוויתי לכך הייתה הידיעה שרב"ט אנדריי קגלס ז"ל, שהיה חניך בקורס מש"קי תיאום וקישור במחזור שלי, נהרג בפיצוץ של מחבלת מתאבדת במחסום ארז (מחסום הכניסה לישראל מרצועת עזה) בינואר 2004. למי שלא זוכר, המחבלת שהגיע למחסום ספרה לחיילים כי יש לה פלטינה ברגל, ולכן אמצעי הבידוק מצפצפים. ההתחשבות של החיילים אשר היו במחסום באותה משמרת, עלתה להם בחייהם. את ההודעה על כך קיבלתי זמן קצר לאחר האירוע, בעת שחילקתי היתרים לתושבים פלסטינים ב-"חלון". באותו רגע הרגשתי מין "כיבוי אורות" בכל הגוף. כאילו כל האנרגיה נשאבה ממני. הסתכלתי בתיעוב על הפלסטינים שעמדו מולי. הנחתי את ההיתרים על השולחן ויצאתי להפסקה קצרה. כעסתי עליהם, על כולם. כמובן שבמקום אנדריי ז"ל הייתי עושה בדיוק אותו הדבר. איזו אפשרות אחרת הייתה לי? חיילים אחרים, אולי קצת פחות רגישים, יתכן והיו חושדים בה, מנטרלים אותה בדרך זו אחרת ובכך היו ניצלים. אבל אני, אני הייתי "נותן" לה להרוג אותי אם הייתי שם. איך זה מרגיש? זה מרגיש חרא. אתה מרגיש חסר-אונים מול חוסר-הצדק שיש בעולם. אחרי כמה דקות התעשתי, ובזעם מאופק שבתי לעבודתי.

המקרה הזה התרחש בשלהי התקופה ה-"ניצית" שלי, כארבעה חודשים לפני המפגש הראשון שלי עם המחסומים ועם הסבל הפלסטיני. אני מניח שאותו מקרה היה אחד מה-"איתותים" שהמציאות שלחה לי שהמצב בשטחים הוא אבסורדי, לא הגיוני ולא צודק. ומה בכל זאת הייתי חושב אם אדם יקר לי היה נהרג בנסיבות האלו? אני מניח שכמו כל בני האדם הייתי כועס. לא סתם כועס, זועם! רוצה נקמה מדממת כאן ועכשיו! זה רק טבעי להרגיש ככה. אבל אחרי זה? אני מניח שבסופו של דבר רוחו של האדם גוברת. מוות משפיע על אנשים שונים בצורה שונה. יש ניצולי שואה שהפסיקו להאמין באלוהים, ויש שדווקא התחילו להאמין בו. יש חיילים שמלחמה הופכת אותם לסדיסטים, ויש שחוזרים הביתה ורק חולמים על שלום. ויש אנשים שאיבדו יקרים בנסיבות טרגיות שלא רואים דבר מלבד הרצון לנקמה, ויש כאלו שרוצים ששפיכות הדמים תפסק ושתהיה תקווה לדורות הבאים. לכן רבותיי, אין לי שום דרך לדעת מה הייתי חושב אם מישהו מהמשפחה שלי היה נהרג בפיגוע, אבל כנראה שזה היה משנה אותי באיזושהי דרך. אבל למה בכלל השאלה הזאת לא רלוונטית לדרך בה אני רואה את הדברים? התשובה היא פשוטה - אם אנחנו רוצים להגיע לפתרון צודק, הוגן ובר-קיימא, אנחנו צריכים ללכת בדרך ההגיון וההתחשבות. בדרך זו אין מקום לנרטיב האישי, לנקודת המבט הסוביקטיבית. ברגע שצד אחד עוסק רק בסבלו הפרטי ולא מסוגל להסתכל בסבלו של האחר בצורה שקולה, אין סיכוי להגיע לפתרון כזה. לכן, כל עוד לא קרה לי אסון כזה, אני עדיין מסוגל לראות את המציאות באופן אוביקטיבי, להזדהות עם כאבו של הצד השני בלי להפסיק לחוש את כאבי שלי. צריך להבין שעוולות ופשעים נעשו ע"י שני הצדדים, ולא משנה איזה צד פשע יותר. אם רוצים לצאת ממעגל הנקמה והסבל צריך להסתכל על המציאות בקור-רוח. ומה עם הצד השני לא מסוגל להסתכל על המציאות כך? אז עושים מה שאפשר בשביל להגיע למצב הצודק וההוגן ביותר מצדנו. אי-נכונותו של הצד השני לשאוף לפתרון הוגן אינה סיבה מספיק טובה בשביל להמשיך ולהשאר במעגל הפשעים. כי אם לא נתחיל בקרוב להיות צודקים, השפויים שבינינו יברחו והשפויים שאנחנו תלויים בהם יפנו אלינו גב. במקרה כזה, חברים וחברות, אנחנו אבודים.