הימים עברו, ואיתם משמרות רבות במחסומי גזרת רמאללה. ראיתי במו עייני את ההשפלה, את הדיכוי ואת הזלזול. לא פעם מעדתי בעצמי. המחסומים, במיוחד הגדולים שבהם, לא מותירים לך ברירה אחרת. אתה רוצה לעשות את העבודה שלך, לשמור על המשפחה ועל האנשים שאתה אוהב בבית. אתה לא רוצה לשמוע את כל הסיפורים קורעי-הלב שיש לאנשים במחסום לספר לך - לך יש הנחיות. אתה חייב לשלוט באוכלוסיה, חייב לשמור על הסדר ולמלא את ההוראות. הם רוצים לעבור בכל מחיר. אחד צריך להגיע לבית-הספר, השני לבית-החולים, השלישי סתם רוצה לחזור הביתה. כל אחד מהם יעשה הכל בשביל לעבור. לחלקם יש אישורים. האחרים ינסו בדרכים "דיפלומטיות" לשכנע את החיילים לתת להם לעבור, לעיתים אפילו באמצעות "מתנות". בודדים ינסו פשוט לחמוק בלי שתשים לב. כולם חשודים. כולם חפים מפשע. כולם רוצים שתמות, או לכל הפחות תסתלק. אתה יודע שיש גם סיכוי שמישהו מהם יעשה משהו בנידון.

אני זוכר במחסום אחד חיילים שהיו מענישים את אלו שלא חיכו לפני הקו והחזירו אותם לסוף התור. אני זוכר במחסום אחר חייל שלא הסכים לתת מים מהמימיה שלו לחולת סכרת שחשה ברע. אני זוכר את הילדים הקטנים שהביאו לפני, בוכים ומפוחדים, כדי שאסביר להם בערבית מה יקרה להם בפעם הבאה שהם יזרקו אבנים על ג'יפ של הצבא, ואת החולה שניתקו מהאינפוזיה שלו לצורך בדיקה יסודית של האמבלונס מחשש להברחת מחבלים. וגם את הסטודנט שרצה להגיע לאוניברסיטה ושלחתי חזרה לביתו בגלל שלא הבנתי את ההנחיות, אני לא מתכוון לשכוח בזמן הקרוב.

חומות ההכחשה וההדחקה החלו לקרוס. התחלתי יותר ויותר לרחם על הפלסטינים. היחס המשפיל, הצורך להתחנן על דברים שעבורי הם מובנים מאליהם ואווירת הפחד החלו לחלחל. היתכן שלא אנחנו הקורבן בסיפור הזה כפי שהבנתי בבית-הספר? כיצד יתכן שלא ידעתי שאלו הם חייהם של הפלסטינים? למה אף אחד לא אמר לי כלום?