לאחר התמורה שחלה בעמדתי לגבי הפלסטינים והסכסוך שלנו איתם, עמדה בפניי שאלה חדשה ומהותית - "מה הלאה?". בעוד שבגיל יותר מוקדם היה ברור לי כי במקרה הרע הכיבוש יימשך לנצח ובמקרה הטוב הפלסטינים יסתלקו (או יסולקו, אולי אף לים), נקודת המבט החדשה שלי הצריכה חשיבה מחודשת ומורכבת יותר לגבי העתיד.

אני אתחיל בהבהרה - אין לי ספק שלצאת מהשטחים באופן חד-צדדי יגרום לפלסטינים להניח את נשקם. אין לי ספק שלפחות בשנים הראשונות (אולי אפילו עשרות שנים) ימשכו ירי הקסאמים ונסיונות החדירה של מחבלים מתאבדים. אני מעדיף שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יסתיים בהסכם שלום שיאפשר הקמת מדינה פלסטינית יציבה ואת בטחונה של ישראל. אבל זה לא יקרה בקרוב. הפלסטינים אינם בשלים לכך עדיין. לא, לא בגלל שהם לא מסוגלים להקים מדינה, אלא בגלל שכרגע הם בצומת דרכים חשובה ביותר: הבחירה בין השאיפות הלאומיות לבין השאיפות המשיחיות. ההתנגשות בין שאיפות אלו מתבטא כרגע ב-"מיני מלחמת אזרחים". אך גם אם ההתנגשויות האלימות ייפסקו, הפלסטינים עדיין יצטרכו לבחור דרך וחזון לעתיד. עד אז לא נותר לנו אלא לשבת מהצד ולהגן על האינטרסים הישראלים בכל מחיר. ברגע שהפלסטינים יבחרו את הקווים האידיאולוגים המנחים שלהם וידבקו בהם, נוכל לחשוב שוב על הסכמים כאלה או אחרים.

אני מאמין שאיבה בין מדינות ובין עמים אינה נמשכת לנצח. עד לפני 15 שנים אירופה הייתה מפולגת ומפוצלת. היום הם כולם חברים. בריטניה וצרפת הקיזו אחת את דמה של השנייה במשך מאות שנים, והפלא ופלא - חברים טובים. רוסיה וגרמניה הכריזו מלחמות חורמה אחת על השנייה מספר פעמים במאתיים השנים האחרונות, היום הן יושבות אחת לצד השנייה ב-G8. אנגליה וארה"ב בילו כמה עשורים במלחמות לפני שאנגליה הכירה בזכותם של האמריקאים לעצמאות ואוטונומיה. מזכיר לכם משהו? והיום הם חברים הכי טובים. מדינות חדשות נוצרו ומדינות ישנות נעלמו. המאזן העולמי משתנה בכל כמה עשורים. האויבים המרים של אתמול הם החברים הטובים של מחר. אין שום סיבה שגורלם של הישראלים והפלסטינים לא יהיה דומה.

חוסר היכולת של הפלסטינים לקבל הכרעות גורליות בשלב זה, ארוך ככל שהוא יהיה, אינה אומרת כי המצב הנוכחי יכול להמשך. לאחר בחינה מחודשת ומפוקחת יותר של המצב, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה שהצעד הבא שלנו (שימו לב, הצעד הבא, לא הפתרון הכולל) צריך להיות נסיגה מהשטחים.

בפוסטים הקרובים אני אמנה את הסיבות, כפי שאני רואה אותן, שהופכות את היציאה מהשטחים להכרח. לא למה כדאי לנו לצאת מהשטחים אלא למה אנחנו חייבים לצאת מהשטחים. אני יודע שרבים לא מסכימים אם הדרך בה אני רואה את הדברים, אך אני מרגיש כי אני חייב לפרט ולבסס את הטענה הזו, ולו רק כדי שהקוראים יחשפו לנקודת מבט קצת שונה.

נתראה בהמשך!