בתפיסה המוסרית המערבית, כיבוש הוא אקט מלחמתי זמני. כאשר יישות מדינית אחת נמצאת במצב של סכסוך צבאי עם יישות מדינית אחרת, לגיטימי כי היא תתפוס שטח ע"מ לטהר אותו מהכוחות המזויינים של אותה יישות (באמצעים קונבנציונאלים בלבד, כמובן). אך מרגע שהסתיימה הפעולה הצבאית בשטח (קרי, המלחמה), זמנו של הכיבוש קצוב, ובשום אופן הוא אינו נמשך לעד. הכיבוש מסתיים בצורה הזאת: הכוח הצבאי נסוג ועל השטח הכבוש חלה הריבונות של יישות מדינית כלשהי. זו יכולה להיות המדינה שכבשה אותה (מהלך שנקרא סיפוח - מהלך שישראל בצעה באופן מלא ברמת הגולן ובאופן חלקי במזרח-ירושלים), המדינה שהשטח היה שייך לה לפני המלחמה (כמו החזרת חצי האי סיני למצרים) או ליישות מדינית חדשה שקמה בשטח (כמו שמדינת ישראל קמה על השטח שהיה תחת כיבוש בריטי). בכל אחד מהמקרים, היישות המדינית שהשטח עובר לידה מחילה עליו את חוקיה ומעניקה לכל תושביו אזרחות וזכויות אזרחויות שוות.

בזמן הכיבוש, על הכוח הכובש לשמור על בטחונה של האוכלוסיה הכבושה. בנוסף, עליו לדאוג למנהל ציבורי תקין (על בסיס החוקים שחלו בשטח לפני הכיבוש) ולאפשר אספקה שוטפת של מזון, ציוד רפואי וכיו"ב. אני לא אלאה אתכם בכל הפירוט הטכני של מה מותר בזמן כיבוש ומה אסור בזמן כיבוש, אבל אני אזכיר בהקשר זה את המסמך החשוב ביותר לענייננו - אמנת ז'נבה הרביעית (בתרגום לעברית כאן באתר "בצלם"). אמנת ז'נבה מורכבת מארבע אמנות שחוברו במהלך השנים. כל אמנה עוסקת באספקט אחר של מלחמה וקובעת חוקים וסייגים כלליים על-בסיס המוסר האנושי. אמנת ז'נבה הרביעית, שחוברה בשנת 1949, עוסקת בעניין ההגנה על אזרחים בשעת עימות צבאי ובה מפורטים בין השאר כל ה-"אסורים" ו-"מותרים" של הכיבוש. כל מדינות העולם חתומות על האמנה הזו (כן כן כולל ישראל). אחת מקבוצות האיסורים החמורים ביותר היא מקבץ האיסורים על "הנאה מפירות הכיבוש" (לדוגמה, גביית מסים לרווחתה של המדינה הכובשת, גזילת משאבי הטבע של השטח הכבוש או גיוס כפוי של האוכלוסיה הנכבשת לכוחות המזויינת של המדינה הכובשת). אלו הם איסורים מובנים ולגטימיים, שכן מדינה שנהנית מכיבוש שטח מסויים מן הסתם תדחה את סיום הכיבוש ככל שניתן. כמובן שבמסגרת איסורים אלו אסור למדינה הכובשת לגרש אזרחים מהשטח הכבוש, אך לא פחות חשוב מכך, אסור לה ליישב בשטח הכבוש אזרחים שלה.

הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת-הגולן בזמן מלחמת ששת הימים נועד לטיהור שטחים אלו מכוחות הצבא הירדני, המצרי והסורי (בהתאמה) שהיו במצב של מלחמה עם צבאה של מדינת ישראל. אך מאז סיום המלחמה, למרות שצבאות אלו סולקו מאותן טריטריות, הכיבוש נמשך במשך שנים רבות. רמת הגולן סופחה בסופו של דבר למדינת ישראל בשנת 1981. בשנת 2005, בתהליך ה-"התנתקות" ישראל נסוגה מרצועת עזה, שעברה לידי הרשות הפלסטינית. אך הכיבוש הצבאי בגדה המערבית נותר בעינו. השלב הבא בתהליך, העברת השטח הכבוש ליישות מדינית כלשהי, אינו נראה לעין. מדינת ישראל, מצד אחד, מעוניינת להחזיק בגדה מסיבות שונות: חשיבותם האסטרטגית לכאורה, תועלות כלכליות ו-"בעלות" דתית-היסטורית. ישנו כמובן העניין שכעשרים שנה לאחר תחילת הכיבוש, כאשר היה ברור לכולם שלישראל אין כוונה לסיימו בקרוב, האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה החלה (בצדק) להתקומם כנגד ישראל הכובשת (מה שהפלסטינים קוראים לו "אינתיפאדה"). במצב זה החל עימות צבאי חדש (מוגבל ככל שיהיה) שמאפשר לישראל להצדיק בעיניי עצמה את המשך הכיבוש בתואנה של "הגנה-עצמית" (וזוהי למעשה ההצדקה הרשמית היחידה שישראל מנסה למכור לעולם להמשך הכיבוש, בעוד ששאר הסיבות נחשבות לעניין פנימי, שלא לומר "סודי"). מצד שני, ישראל לא מעוניינת כלל וכלל לספח את הגדה ולהחיל עליה את החוק הישראלי, שכן אז תאלץ להעניק אזרחות שווה לכל תושבי הגדה (כל ה-2.5 מליון) ולהפר למעשה את המאזן הדמוגרפי בישראל שבו היהודים הם הרוב. 

בלי לפרט את כל הסעיפים והתת-סעיפים הרלוונטיים לפוסט הזה, ישראל עוברת במכוון על רבים מהאיסורים המצויינים באמנת ז'נבה. אני רק אתן לכם טעימה קטנה, כמובן, רק של דברים שראיתי בעיניים שלי או ששמעתי עליהם ממקור ראשון: הריגת אזרחים, ענישה קולקטיבית, הפקעת שטחים שלא לצורך צבאי מיידי, גיוס מרגלים בכפייה, וכמובן, האיסור שהופך את כל העניין להרבה יותר מסובך, האיסור על יישוב אוכלוסיה של המדינה הכובשת בשטח הכבוש.

אך מלבד החוקים הבינלאומיים שישראל עוברת עליהם מדי יום, ישנם כללי המוסר האנושי שלא כתובים בשום-מקום. הכללים שכולנו מכירים וכולנו רוצים שיחולו עלינו: הזכות לחיים ולבטחון, חופש תנועה מוחלט, הזכות לקניין אישי ורוחני והזכות לביטוי לאומי. כל אלה אינם מתאפשרים לאוכלוסיה החיה תחת כיבוש. הכיבוש חודר לכל פינה. כשאני ואתם חושבים על סדר-היום שלנו, אנחנו חושבים על מזג-האוויר, אולי על הפקקים, כמה זמן לוקח להגיע לכאן וכמה זמן לוקח להגיע לשם. אנחנו מתכננים ויודעים שכך יהיה. כשפלסטיני שחושב על סדר-היום שלו הוא חושב "כמה זמן אני אעמוד היום במחסום בדרך לבית-הספר?", "האם מותר לי עדיין לנסוע על הכביש שאני נוהג לנסוע בו?", "האם הצבא יבצע מעצר ברחוב שלי באמצע הלילה וישתלט על הבית שלי?". חקלאי ישראלי זורע היום את אדמתו ויודע בוודאות שבשנה הבאה הוא יקצור יבול. חקלאי פלסטיני חושב לעצמו "האם המתנחלים ייתנו לי להגיע לאדמה שלי היום?" או "אולי הצבא רוצה לבנות מוצב חדש על השדה שלי?". ישראלי שרוצה לטוס לחו"ל נוסע לנמל-התעופה וטס. פלסטיני שרוצה לנסוע לחו"ל צריך קודם לעבור בגשר אלנבי לירדן או במעבר רפיח למצריים, ומשם לעלות על טיסה.

חייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש בלתי-נסבלים. אנחנו, שלא מסוגלים לעמוד בתור למגלשות במימדיון יותר מעשר דקות, שונאים שוטרים ולא אוהבים באופן כללי שמישהו אומר לנו מה לעשות, צריכים להבין יותר מכולם את הסבל הנורא והיומיומי שהפלסטינים עוברים כתוצאה מהכיבוש הישראלי. לכן, אין לנו ברירה בתור בני-אדם מוסריים שצדק אנושי עומד לנגד עיניהם, להפסיק את הכיבוש ללא דיחוי ולצאת מהשטחים.