אתמול יצאתי מהעבודה בשש בערב.

הגעתי הביתה בשמונה וחצי, כמעט שעתיים יותר מהזמן שלוקח לי בדרך כלל.

כביש גהה היה כמו מגרש חנייה גדול שכל המכוניות בו מותנעות.

אנשים מתחילים לנוע בחוסר נחת. אין סבלנות לאף אחד. כל מיני "חוצפנים" עוקפים מהשוליים.

כולנו היינו שמחים להתקדם אפילו בחמישה קמ"ש, אבל גם זה היה מוגזם.

כל הזמן אמרתי לעצמי, "לא נורא, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות".

חשבתי שאני אגיע הביתה עד שבע ורבע, שבע וחצי מקסימום!

אז חשבתי.

בכניסה לעיר חשבתי שהמצב ישתפר.

כשהבנתי שגם ברחוב הראשי מכוניות עומדות ללא נוע, חשבתי לחתוך לאחד הרחובות המקבילים - דרך יותר ארוכה בדרך כלל, אבל אולי הפעם דווקא משתלם לנסוע כך.

התלבטתי, חשבתי, נחבטתי

בסוף נשארתי ברחוב הראשי.

בלוק אחד לפני הפניה לבית שלי סגרו את הרחוב.

היו דיבורים על מטען חבלה.

מכוניות נתקעו בצומת, כל אחד מנסה לפלס נתיב בכיוון אחר.

בסוף החלטתי לעשות רוורס, כמעט חצי עיר חזרתי.

במרכזי הצמתים כבר לא מתייחסים לרמזורים, מי שמצליח להדחף נדחף.

לבסוף, אחרי שכבר איבדתי תחושה בישבן מרוב ישיבה והשלפוחית שלי הייתה רגע לפני פיצוץ, הגעתי למחוז חפצי.

שעתיים. שעתיים סוגרים את גוש דן וכל המדינה משתגעת. כל הסדר הטוב מושלך לפח וחוזרים לחוקי הג'ונגל. אנשים מקללים ומאחלים לעם האחראי לכך מוות וכליה.

ואני? אני חייכתי כל הדרך.

איך אני יכול לכעוס עליהם?

אני ראיתי בעיניים שלי

איך אנחנו עושים להם ככה כל יום