| 3/2007
לא מתים, רק מתחלפים
השבוע הייתי במילואים.
קצר ולעניין - שלושה ימים מרוכזים בכל מה שעוד לא הספקתי לשכוח. את הצו למילואים קיבלתי כבר לפני חודשיים (להזכירכם, חמישה חודשים אחרי שהשתחררתי מסדיר). כמו רוב בני האדם שמודיעים להם כי בעוד חודשיים הם ייאלצו להפרד מהחיים הנוחים שלהם לתקופה מסויימת, גם הלב שלי צנח כשפתחתי את המכתב. אבל עשר דקות לאחר מכן החלטתי החלטה אסטרטגית חשובה - אני לא הולך להתחמק מהמילואים האלה. איך אני יכול? רק לפני חצי שנה, עשרות אנשים רגילים כמוני, שהצבא הסדיר מאחוריהם, נהרגו במהלך שירות מילואים. אז איך אני יכול להתלונן על שלושה ימי מילואים? זאת הפכה להיות המשימה שלי לתקופה הקרובה - לא לחשוב על המילואים האלה יותר מדי, וכשאני כבר אהיה שם, לעשות כל מה שמבקשים ממני הכי טוב שאפשר, בשבילי, ולא בשביל אחרים. בהמשך גיליתי שחבר קרוב מתקופת הסדיר גם מזומן למילואים האלו, וכך כל דאגותיי וחששותיי פרחו להם. ידעתי שאם יש לצידי חבר קרוב, שום דבר לא ישבור אותי.
ביום שני בבוקר החוויה הטוטאלית שנקראת "שירות צבאי" התרסקה שוב בקול שאון לתוך חיי. כבר בתחנת האוטובוס חיכתה לי חוויה צבאית ברברית שקיוויתי שכבר השארתי מאחורי - מאבק על מקום ישיבה. עשרות חיילים רומסים זה את זה ובלבד שלא ייאלצו לעמוד במשך נסיעה של חמישים דקות, כששאר חבריהם מסביב יושבים. למזלי, האינסטינקטים שפיתחתי במהלך השירות הסדיר, עדיין עמדו לרשותי, וכך הצלחתי להדחק פנימה ולהשתלט על מקום ישיבה משלי.
כשהגעתי לבסיס, ראיתי מרחוק חבר מתקופת הקורס. שמחתי מאד לראות אותו ועוד כמה פרצופים מוכרים נוספים. "הולכים להיות אחלה מילואים" אמרתי לעצמי. אבל אז, חומת החסינות הנפשית שבניתי במשך חודשיים איימה להסדק. תהליך הקליטה היה בדיוק כל מה ששנאתי בצבא. הבלאגן, האיטיות, החתימה המסורבלת על הציוד ועל הנשק והאפסנאים חסרי התרבות. ניגשתי אל אותו חבר מתקופת הקורס ושאלתי אותו באיזו יחידה הוא הוצב. "אני?" הוא אומר לי, "אני מחכה לרופא בשביל לעוף מפה". באותו רגע נדלקה אצלי "נורה אדומה". "זה מסוכן" אמרתי לעצמי, "תתרחק ממנו, אחרת הוא יפיל אותך איתו". הסתובבתי והתחלתי לחפש את המפקדים החדשים שלי.
בהמשך הצלחתי להתגבר על התחושות שאיימו לחלחל לתוכי, ודי נהנתי מהאימון עצמו. אפילו תורנות המטבח שהייתה לי לא הצליחה להרוס את ההרגשה הנעימה הזאת. בבוקר יום רביעי התחלנו להזדכות על הציוד ולהתארגן ליציאה. לא נשאר עוד הרבה: שיחת סיכום קצרה, חלוקת השוברים לביטוח לאומי, והפתעה - מתנות לחיילים. לאחר השיחה תפס את ידי אחד החיילים. "מי זה המפקד של המחלקה שלנו?" הוא שאל אותי. "אתה במחלקה שלי?!" שאלתי בהפתעה. הרי הוא לא היה איתנו באוהל, הוא היה באוהל של מחלקה אחרת. ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שבכל פעם שראיתי אותו במהלך המילואים האלה, הוא היה במיטה באותו אוהל. הוא לא שמר, לא עשה מטבח. הוא אפילו לא השתתף באימון עצמו. הוא רק שכב באוהל כל הזמן בלי שידעו בכלל על קיומו. "כן כן, נו איפה הוא?". "שם עם הכובע בפינה" עניתי לו. הוא ניגש אליו בנונשלנטיות, לקח את השובר של ביטוח לאומי ואת המתנה, והסתלק כלעומת שבא.
אותו חייל עשה מילואים בדיוק כמוני. אני התרוצצתי, יריתי, התלכלכתי, שמרתי וניקיתי, והוא שכב באוהל ועשה חיים. בסוף שנינו קיבלנו אותו הדבר - שובר של ביטוח לאומי ומתנה מצ'וקמקת. באותו רגע שבו ראיתי אותו לוקח את השובר ואת המתנה ומתחפף, ההרגשה שהכי ניסיתי להדחיק הצליחה להרים את ראשה ולאכול אותי מבפנים - הרגשתי פ-ר-א-י-י-ר!
החוויה הזאת גרמה לי לעשות חשבון נפש. זאת תחושה שהכרתי מקרוב, לעשות יותר מאחרים ללא רווח מיידי כלשהו ולהרגיש סמרטוט. למרות זאת עדיין לא שמתי עליה את האצבע. מה זה "להיות פראייר" ומתי בדיוק זה התחיל להפריע לי?
אני די משוכנע שכילד וכמתבגר לא הרגשתי יותר מדי "פראייר". הייתי תלמיד די חזק ומבחינה חומרית היה לי פחות או יותר כל מה שרציתי. מעולם לא הרגשתי שאני עושה יותר בשביל פחות. עשיתי תמיד הרבה בשביל עצמי והכי מעט שאני יכול בשביל אחרים (למעט כמה מקרים יוצאי דופן) כמו רוב המתבגרים בגילי. אני זוכר שהייתה תקופה קצרה במהלך חטיבת הביניים שהרגשתי קצת חוסר נוחות עם העובדה שכמה תלמידים חלשים בכיתה "כפו" עצמם עליי במהלך מבחנים ודרשו שארשה להם להעתיק ממני, אך מלבד זאת מעולם לא הרגשתי שאנשים מסביבי מרוויחים בקלות את מה שאני עובד קשה עבורו.
הניצנים הראשונים שניבאו את העתיד להתרחש נבטו בתקופת ה-"טרום צבא". הייתי מה שנקרא "מורעל". מאד רציתי להתגייס ליחידה קרבית והתייחסתי באופן כללי די בזלזול כלפי בני גילי שלא ראו את הדברים כמוני. בסופו של דבר הוצבתי כידוע ביחידה תומכת לחימה באזור רמאללה. לאט לאט, התחלתי יותר ויותר להבין מי זה ומה זה ה-"פראייר" הזה שכולם מדברים עליו.
הצבא, בניגוד להרבה ארגונים אחרים, מושתת על העיקרון שכל היחידים בו מבצעים את כל המטלות, ללא הבדל חשיבות. כל חייל צריך לבצע, מלבד המשימות הנגזרות מתפקידו שאליהן הוכשר במיוחד, מטלות "שחורות" נוספות, כמו שמירות, תורנויות כאלה או אחרות, שבתות, נקיונות וסתם משימות מלוכלכות אחרות שצצות מדי פעם. ברוב היחידות מתקיים מרקם חברתי עדין בין החיילים - הרוב נוטלים חלק במעמסה, לא בשביל לקיים את הצבא או עבור ערך נעלה אחר כלשהו, אלא רק בשביל שלא הכל ייפול על חייל אחד. אז למה לא כולם?
הצבא, בהיותו ארגון מסורבל וחסר היגיון, מבוסס על חוסר תגמול. התמורה החומרית היחידה שחייל מקבל במהלך שירותו הצבאי היא קצבה חודשית בדמות משכורת של מאות בודדות של שקלים, וגם זאת מתקבלת ללא קשר לעבודתו ותפוקתו של החייל. למעשה, אין לצבא שום דרך לתגמל את חייליו המצטיינים מלבד באותות ובסמלים הניתנים רק באירועים מכוננים (סיום אימון מפרך, רכישת מקצוע, הישג מבצעי יחיד במינו וכו'). בעוד שבארגונים אחרים הפרט מתוגמל בכסף עבור התמדתו והצלחתו בתפקיד, בצבא הדבר היחיד שחייל מסור מקבל הוא ציפיות גבוהות של המפקדים שלו. חיילים טובים מצופים להתמדה ומסירות ללא דופי, בעוד שלחיילים "בעייתים" פשוט מניחים לנפשם, או במילים אחרות נותנים להתחמק מאחריות. כך נוצר מצב שבו תנאי השירות של חיילים טובים ומסורים לא רק שאינם משודרגים משמעותית מאלו של חיילים בעייתיים, אלא לפעמים אפילו נחותים מהם. כך נוצר מצב שבו יותר ויותר משימות נופלות על חיילים טובים רק בגלל שהם יותר צייתנים ונוחים לפיקוד, בעוד שחיילים אחרים לא מצופים לדבר כמעט. לכן כל חייל בתחילת דרכו נדרש לשאלה "מה אני אשיג אם אני אתאמץ?". הרי תמורה חומרית, השאיפה הבסיסית של כל יצור אנושי באשר הוא, אין. את תעודת ההכשר הכל-כך חיונית בחברה הישראלית של "עשיתי צבא", אני אקבל בכל מקרה. אם כן, מה יש במקום? בחלק מהיחידות התשובה היא פשוטה, במיוחד ביחידות היותר "מובחרות" - יוקרה, כבוד ומעמד. בשאר היחידות, המהוות את רובו המכריע של הצבא, התשובה איננה ברורה כלל וכלל. בניגוד לציפיות מהמערכת הצבאית שאמורה להיות נוקשה ובעלת חוקים ברורים ומחייבים לכל חייליה, ישנם שני מרכיבים המאפשרים לחיילים שלא מתחשק להם להתמסר לשירות הצבאי להעביר אותו יותר "בסבבה".
המרכיב הראשון, המעוגן בחוקי הצבא באופן רשמי, הוא הפטורים. בהיותן של חלק מהמשימות השחורות בלתי אפשריות לביצוע עבור אנשים מסויימים מסיבות כלשהן (הרמת מסעות כבדים בגלל כאבי גב, שטיפת כלים בגלל רגישות של העור, להשאר בבסיס בשבת בגלל בעיות בבית וכו'), הצבא פוטר אותם מביצוען באמצעות אישורים כתובים. הוא לא מבטל חס וחלילה את אותן משימות, הוא רק מפיל אותן על פחות חיילים. כך זוכים חיילים מסויימים מתוקף בעיות בריאותיות, נפשיות, כלכליות וכו' להקלות בתנאי השירות. מאחר ופעמים רבות חיילים אינם רואים שום סיבה להשקיע יותר מדי בשירותם הצבאי, רבים "ממציאים" בעיות כאלו או אחרות או מעצימים בעיות קיימות ע"מ לזכות בפטורים משלהם, כך שחיילים אמינים יותר ואנוכיים פחות מקבלים יותר ויותר מטלות "שחורות.
המרכיב השני הוא הקומבינות. הקומבינה, מה שנקרא "להסתדר", צומחת על המצע העשיר של חוסר הארגון ופריצותם של החוק והמשמעת הצבאיים. השילוב של משך השירות הארוך והעובדה שרוב אזרחי המדינה עוברים אותו מביאה למצב שבו בצבא המסורבל והפרוץ משרתים יחדיו בני משפחה, חברים ומכרים. אלו "מסדרים" את אלו, את זה על חשבון של זה וכך נוצרת היררכייה נוספת לצד זו של הפטורים - מעמד ה-"מקומבנים", אלו שיש להם קשרים ולמרות שהם נמצאים בצבא ה-"נוקשה" עושים רק מה שמתאים להם וזוכים לתנאים משופרים, וכל שאר החיילים שנאלצים לרוע מזלם ממש להשמע לכללים הצבאיים ולחוקים ביחידתם.
חוסר התגמול, יחד עד קיומם של שני המרכיבים הנ"ל, נוטעים בכל חייל את הרצון הבסיסי לחתור לכמה שיותר פטורים וקומבינות ולהיות כמה שפחות "פראייר". הדבר היחיד שמונע מהרבה חיילים לעשות זאת ביתר שאת, למעט ערכים שלרוב נמוגים לאחר כמה חודשי שירות, הוא התחושה כי הם מתחלקים במעמסה עם חבריהם ליחידה ולכן אסור להם להתחמק מהחובות הבלתי-נעימות. לצד חיילים אלו, כמו בכל קבוצת אנשים אקראית ברחבי העולם, משרתים גם חסרי-מצפון. כאלו שלא אכפת להם בכלל מהזולת ומחולקת נטל שווה ורק שואפים להנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות. השירות הצבאי נכפה עליהם והם לא רואים בו שום אפשרות להישגים אישיים, הם לא יעשו אפילו מעט יותר מהמינימום ההכרחי. וכך מתחיל לו מחול השדים, שהרוקדים בו מתחלפים תדיר וכל אחד רוקד בו רק שלוש שנים ואז מפנה את מקומו לרוקד הבא בתור, אך לעולם לא נפסק. הקרבי מקנא בג'ובניק. ה-"צעיר" מקנא ב-"פז"מניק". חייל שעושה שבת מקנא בחייל שיוצא הביתה. תומך הלחימה שמרוויח משכורת בסיסית מקנא בפקידה שמשרתת בבסיס סמוך ומקבלת 30 שקלים תוספת סיכון. זה ששומר כבר פעם שנייה השבוע בזה שכבר שבועיים לא שיבצו אותו לשום תורנות. זה שקיבל M16 ארוך בזה שקיבל M16 קצר. מרגע כניסתו לצבא ועד לשחרור, החייל הממוצע עסוק בעיקר בלהשוות את תנאי השירות שלו לאלו של רעיו.
גם ביחידה בה אני שירתתי, הדבר הורגש בבירור. התורנויות הרבות והעבודה הסיזיפית התחלו בצורה לא שוויונית בין חיילים היחידה באופן מסורתי. אלו ש-"טחנו" ודרשו חלוקת נטל שווה לכל החיילים מיד זנחו את דרישותיהם עם מעברם לתפקיד יותר "נוח". היו חיילים שהוטלו עליהם משימות כל כך מחורבנות, שכל האחרים רק הודו לאלוהים שהם לא במקומם. ככל שהמשימות דרשו יותר הקרבה, כך יותר חיילים התחמקו מהן. תרבות הפטורים והקומבינות ידעה עליות ומורדות, אך מעולם לא נמוגה. וגם אני שיחקתי את המשחק. פעם "נדפקתי" ופעם "דפקתי".
אבל בסופו של דבר השירות הצבאי נגמר ומתחילה דרך חדשה. האמנם?
הפעם הראשונה שהבנתי שאני עדיין חושב כמו חייל הייתה בעבודה החדשה שלי. בימים הראשונים שלי במשרד לא הצלחתי שלא לקנא באלו שסיימו לעבוד שעה לפני, למרות שידעתי שהם גם התחילו לעבוד שעה לפני. התחושה המוכרת הזאת, כשאתה ממשיך לעבוד בעוד אחרים הולכים הביתה, "מה אני עדיין עושה פה?!", כרסמה בי. למרות שהצלחתי להתגבר בסופו של דבר על ההרגשה המציקה הזו, הבנתי שדילמת ה-"פראייר" מקיפה אותי מכל עבריי ומאיימת להכריע אותי.
שימו לב למה שקורה בחברה שלנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב כמו חיילים אפילו לרגע. כאילו אמרנו לעצמנו ברגע שהשתחררנו "אני בחיים לא אהיה יותר פראייר, ויהי מה". אנחנו מכורים להרגשה של הסבל הכרוך בעשייה, אפילו אם היא "עשייה לביתנו". אנחנו לא אוהבים שאנשים אחרים מצליחים, בטח לא יותר מאיתנו. אנחנו משוכנעים שזה בגלל שיש להם קשרים ושהם מושחתים. בטח הם ארגנו איזו "קומבינה" או שלפו איזה "פטור". כולנו חושבים כמו חיילים.
סרט ישראלי חדש מצליח לקטוף שבחים בפסטיבלים יוקרתיים ואפילו לזכות בפריס חשוב, אך בישראל רבים לא יצפו בו בגלל שהשחקנים הראשיים שמגלמים חיילים לא שירתו בצבא. איך הם מעיזים להצליח אם הם לא עשו צבא?! הרמטכ"ל העז להתעסק כמה דקות במכירת מניות בשעה שחטפו חיילים בגבול הצפון, והציבור מיהר "לתלות אותו". איך הוא יכול להתעסק בכסף שלו כשעומדת לפרוץ מלחמה?! עובדי חברת חשמל מקבלים חשמל חינם ומשכורות גבוהות במיוחד, והאנשים הפשוטים אוכלים את עצמם מרוב קנאה. איך יכול להיות שישראלים בדיוק כמונו יחיו בכאלו תנאים משופרים?! אנחנו כל הזמן מסתכלים ובוחנים - מי מקבל יותר הטבות? מי משלם פחות מיסים? מי עושה פחות מילואים? מי מרוויח יותר כסף? מי טס יותר לחו"ל? אנחנו נקנה את המוצרים המחורבנים ביותר רק בגלל המחיר הזול שלהם, כדי שנרגיש שעשינו עסקה משתלמת. אנחנו תמיד נחפש איפה אפשר להתחמק מאיזו חובה אזרחית. פתאום כולנו רוצים לסדר דרכונים זרים בשביל שנוכל יום אחד לעוף מפה ולהצליח בגדול, כי כאן אין סיכוי. התקשורת רואה מה הציבור מחפש והיא לא מהססת לספק לו את הסחורה. מדי יום נחשפות פרשיות מביכות אודות אישי ציבור ישראלים מכל התחומים: שחקנים, זמרים, ספורטאים, חברי כנסת, ראשי עיריות, שרים, עובדי מדינה ומי לא. כל הזמן מתעסקים באובססיביות במי חבר של מי ומי מינה את מי. אנחנו רוצים שהם יפוטרו, יודחו, ישפטו, יפשטו רגל, יכלאו, ועמוק בפנים היינו שמחים שחלק מהם פשוט יתאבדו. אנחנו אוהבים לראות אותם נופלים ואת החיים שלהם נהרסים. אנחנו אוהבים לדרוך עליהם, להרגיש שהם נענשו על כך שהם העזו להצליח ולהיות יותר טובים מאיתנו למרות שהם ישראלים בדיוק כמונו.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מאסתי בתחושה הזאת. אני רוצה לעשות את הכי טוב שאני יכול בשבילי ובשביל האנשים שחשובים לי, בלי להסתכל כל הזמן מה אחרים עושים. הרי המדינה הזאת תמיד תיתן לי סיבה להרגיש פראייר, אבל אני לא חייב להשלים עם זה. למרות זאת אני יודע שבמצב הקיים ימשיכו לצמוח כאן דורות של פראיירים שמרגישים שדפקו אותם.
אבל המצב הזה ישתנה, אני משוכנע בכך.
יום אחד, אנחנו נצא מהשטחים, ככה סתם. נסיים לבנות את החומה וניסוג אל הקו הירוק. הצבא יתעסק רק בלשמור על הגבול ובמבצעים נרחבים לפי הצורך, ולא בלשלוט בעמים אחרים ובלשמור על מפעלי קולוניאליזם מרושעים. כתוצאה מכך השירות הצבאי יתקצר משמעותית וחוויית ה-"פראייר" המכוננת תהפוך לחוויה שולית ונשכחת במהרה. שיעור המשתמטים יצנח פלאים (גם שיעור החיילים המתאבדים). מי שישרת בצבא יתרום רק קצת יותר השאר, ולא יקריב שלוש שנים כמו היום. בהמשך אנשים ירכשו מקצוע ויצאו לשוק העבודה יותר מוקדם. במקביל לקיצוץ במשאבים שיופנו לצבא יוגדלו המשאבים שמופנים לחינוך, לרווחה, לבריאות ולהפחתת המיסים. כולנו נהיה יותר שווים ופחות "פראיירים".
ואז, אז יהיה כאן גן עדן.
(לקח לי שלוש שעות לכתוב את הפוסט הזה!)
שמור     בטל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
