קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה בארץ בשבוע שעבר. כמובן שעשו לה את ה-"סיבוב" השגרתי ב-"יד ושם". היא חזרה ואמרה ש-"גרמניה והאיחוד האירופי מחויבים לכך שאנשים בישראל יחיו בשלום". בהמשך היא פגשה את אבו מאזן ודנה איתו עמוקות על נושא השבויים הישראלים בלבד, ולדברי הפלסטינים התעלמה לחלוטין מהבעיות הנוספות שהם ניסו להעלות.

רק לי זה גורם בחילה?

צביעות, בעיקר בין בני אדם אך גם בין מדינות, היא אחת התכונות האנושיות השנואות עליי. לא כל כך בגלל העניין העקרוני שעצם קיומה בעצם פוגע ביכולת וברצון שלנו להאמין לאנשים אחרים, אלא פשוט בגלל העובדה שהיא לא מחזיקה מעמד לנצח וכשהיא לבסוף מתפוגגת היא חושפת אמת קשה. רק לפני 65 שנים נדמה היה שגרמניה עומדת לכבוש את העולם. כל יהודי אירופה היו בגטאות, במחנות ריכוז או מתחת לאדמה. יהודי צפון-אפריקה היו בדרך. לו היו הגרמנים מנצחים במערכה בצפון אפריקה ופולשים לבריטניה, סביר להניח שהיו מנצחים במלחמה, או לפחות מאריכים אותה במספר שנים, וכך רוב יהודי העולם היו נרצחים. עבור אזרחי גרמניה זו הייתה אחת התקופות המוצלחות ביותר בהיסטוריה. היה להם הרבה במה להתגאות. הם זכו למנת פטריוטיות גדושה לאחר ההשפלה מהמלחמה הקודמת והפכו למדינה החזקה בעולם. כל המדינות שהתנכלו להן לפני שני עשורים קרסו לפניהם כמו מגדל קלפים. הכלכלה שלהם הייתה חזקה מתמיד והחברה הייתה מלוכדת תחת מנהיג אחד, למרות שבחדרי חדרים רבים לא תמכו בו. זו הייתה ללא ספק תחייה לאומית שלא היו מוותרים עליה. אך לאט-לאט, הם התחילו להפסיד. למרות זאת, הם שמרו על מורל גבוה ועל לכידות כמעט לכל אורך הדרך. לקראת הסוף הם אפילו השתמשו בזקנים ובילדים בניסיונותיהם האחרונים להדוף את בעלות הברית. לבסוף, אחרי שהשתמשו בכל מה שהיה להם, הם הפסידו. ופתאום, הפלא ופלא, הם מתחרטים! גרמניה היא המדינה האירופית בעלת החוקים הרבים ביותר נגד אנטישמיות. לעזאזל, הם אפילו נלחמים באנטישמיות יותר מאיתנו, בישראל. כל גרמניה מלאה באנדרטאות לזכר השואה. הם שפכו עלינו זיליונים של דולרים ועזרו לנו בשלל פרויקטים בטחוניים. בכל פעם שמתחיל דיון בזכות קיומה של מדינת ישראל, הם מיד קופצים ומגנים עלינו. בקיצור, הם החברים הכי טובים שלנו. מספיק, הגיע הזמן להוריד את המסכות. הגרמנים לא מתחרטים על השואה. אם כבר - הם מצטערים שהם לא הספיקו לחסל אותנו לפני שהפסידו במלחמה.

היפנים, לעומת הגרמנים, "זכו" שיפילו עליהם פצצה גרעינית. יפן, כמו גרמניה, ביצעה פשעים רבים נגד האנושות, כולל רצח עם. מלבד זאת, בניגוד לגרמנים שדווקא נודעו ביחסם הנאות בדרך כלל אל שבויי מלחמה (המערביים שבהם בכל אופן), היפנים רצחו, אנסו ושיעבדו כל מה שזז. אך לעומת הפשע שארה"ב ביצעה כנגדה בהטילה עליה פצצה גרעינית, הכל נראה זניח. כך למעשה ניתן ליפנים אישור להתאבל על גורלם במלחמה ולהתחמק מהתדמית שדבקה בגרמנים - עם של רוצחים. הגרמנים לעומתם, לא זכו ב-"פרס" הזה. בגלל שלא בוצע נגדם פשע ריכוזי בדמות הפצצה גרעינית, לא ניתנה להם הזכות להתאבל על אבדותיהם במלחמה. כך למעשה, כבר יותר משישים שנה, הגרמנים לא נוגעים בפצעים הפתוחים שנותרו מימי המלחמה. כמעט שני מיליון אזרחים גרמנים נהרגו במלחמה בהפצצות בעלות הברית. גרמניה הוחרבה כליל ולא נשאר בה כמעט בניין אחד שעומד על תילו. לא יודע מה אתכם, אבל לי זה נשמע כמו משהו להתאבל עליו ולקוות לנקמה הולמת ביום מן הימים. למרות כל זאת, בגלל חרפת השואה שהמיתו על עצמם הגרמנים, "נגזר" עליהם לא לעסוק בסבל שלהם ובצד שלהם בסיפור המלחמה - מלחמה שהם התחילו בשביל לכבוש את העולם ולפטור אותו מבעיית היהודים והפסידו בה הפסד מביש. הם נאלצים מאז כאומה להעמיד פנים שהם מתחרטים על מעשיהם ולכפר עליהם בכל רגע אפשרי. אני לא מקנא בגרמנים של ימינו. עם שההיסטוריה שלו היא בגדר טאבו והפצעים המדממים שלו לא זוכים לטיפול נאות כבר עשרות שנים, סביר להניח שיצמיח דורות חדשים של תסכול ומרדנות. טיפשי לחשוב שבעקבות הפסד במלחמה מיליוני אנשים שתמכו עד אותו רגע בסט מסוים של ערכים יזנחו אותם בן רגע לרגל המאורע. אין לי ספק שהאנטישמיות מחלחלת מדור לדור. הגרמנים לא נהיים יותר נאורים וסובלניים, הם רק נהיים יותר מדחיקים וצבועים. למרות זאת, העולם ממשיך להתעקש שללחוץ על גרמניה להביע חרטה בכל רגע ורגע היא הדרך הנכונה.

מילא העולם! אבל אנחנו?!

נכון, כמדינה צעירה היינו צריכים את הכסף. פחות מעשור אחרי שזה נגמר היינו מוכנים לקבל מהם מתנות ופיצויים, רק בגלל שהיינו שקועים עד הצוואר בסכסוכים עם ה-"שכנים" החדשים שלנו. לא הייתה לנו ברירה. אך מדוע אנו חייבים מדי תקופה להביא לכאן מדינאי גרמני כזה או אחר, להכריח אותו לבקר ב-"יד ושם" ולסחוט ממנו דברי חרטה מזויפים אודות מעשים שהוריו היו מעורבים בהם ישירות? איזו תועלת צומחת לנו מזה? הרי ברור שדור המדינאים החדש בגרמניה היו מעדיפים בסתר ליבם שהמלחמה, שבמהלכה חלקם היו חברים בנוער ההיטלראי, הייתה מסתיימת אחרת והם לא היו צריכים להדיר את רגליהם למדינה של היהודים ולהתנצל.

שלא תבינו לא נכון, אני מאמין בכנות בחרטה ובבושה של הדור החדש בגרמניה. ההתמודדות שצומחת מתוך האומנות, מתוך הקולנוע, מתוך המוזיקה. אם אני מתבייש במה שהמדינה שלי עושה בשטחים ברגעים אלו ממש, שלמרות הכל אינו דומה למעשי הנאצים, אני באמת מסוגל להאמין שבני דורי שחיים כעת בגרמניה מתביישים במעשי סביהם וסבתותיהם. זו החרטה שאני רוצה לראות. חרטה כנה שצומחת מכאב ובושה אישיים, ולא מצורך דיפלומטי להיות בסדר.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להיות חברים של גרמניה החדשה, אני רק חושב שכמדינה אנחנו צריכים להפסיק להתעסק בנושא השואה באופן כל כך ציני. הגיע הזמן שנעכל שחצי מהעולם ניסה להשמיד אותנו, והחצי השני לא בדיוק מיהר להציל אותנו. ככה זה. מספיק לחפור בפצעים ומספיק לגרום למדינות אחרות לחוש בושה בדברים שהן לא באמת מתביישות בהן. יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם.

ברמה הבינלאומית, אולי הגיע הזמן להתחיל להשתמש בשואה לטובתנו ולהציג אותה כצידוק המוסרי העליון להקמת המדינה ולמדיניות הביטחונית שלנו. בכל פעם שאיזו מדינה אירופית מבקרת אותנו ומאיימת להעמיד את ראשי המדינה והצבא לדין בגין פשעים בין לאומיים, לדחוף לה את שיתוף הפעולה שלה עם הנאצים בפרצוף. להבהיר לעולם שלאף אחד אין זכות להגיד לנו מה מוסרי ומה לא מוסרי. אנחנו צריכים להבין זאת בעצמנו (ויש לנו עוד דרך ארוכה בנושא הזה).

ברמה הלאומית, לא נותר לנו הרבה זמן לטפל בכבוד בניצולי השואה שנותרו. אנחנו מתנכרים להם ומפקירים אותם לגורלם. רבים מהם מזדקנים בעוני ובבושה, מסוגרים מפוחדים בבתיהם. הכספים שגרמניה שילמה בשביל לפצות אותם אישית לא הגיעו אל רובם המוחלט. אולי הגיע הזמן להפנות משאבים בכיוון הזה. להפסיק להשקיע באפיקים שמביישים אותנו ועוד יאלצו גם אותנו להביע חרטה צבועה במשך עשורים רבים, ולתת לאנשים האלה, שבזכות הקורבן הנורא שלהם הסכימו מדינות העולם לתת לנו מדינה משלנו. מגיע להם.