| 4/2007
סטירת לח"י
בשבוע האחרון ביקרתי בבלוגים רבים שעסקו בנושא החם של השבוע - העסקה
לשחרור רב"ט גלעד שליט. ראיתי טיעונים כאלה וטיעונים כאלה, אך מה שראיתי
יותר מכל הייתה בורות. כמו בכל
עניין מורכב, היה צפוי כי חלק יתמכו בשחרור אסירים תמורת שליט וחלק
יתנגדו. זהו מצב בריא ותקין ללא ספק. הדבר שהציק לי יותר מכל הוא חוסר
היכולת של הטוענים להתבסס על עובדות. כבר שנים רבות אני חש שהנוער בישראל
חי במן בועה על-זמנית כזו, בו העבר לא נוגע אליו כלל וגם ההווה, כפועל
יוצא, לא כל כך ברור. חוסר היכולת של הנוער (וגם רבים מהמבוגרים) בישראל
להסתכל על הזמן שאנחנו חיים בו כעל נקודה אחת ברצף ולא כעל ארוע חד-פעמי
שלא קשור למה שהיה ולא ישפיע על מה שיהיה מזעזעת אותי. ברגע שאין יכולת
להשוות למה שכבר קרה ולהפיק לקחים מההיסטוריה אנחנו דנים עצמנו לצביעות,
חוסר יושר, עוורון ושנאה מיותרת. לו רק היינו מעכלים כבר כמה המצב של
הפלסטינים דומה למצב שאנחנו היינו בו רק לפני 60 שנה היינו כבר מזמן
מגיעים לתוכנית מסודרת לגבי העתיד שלנו. לכן החלטתי שעליי לנסות ולהציג
מחדש עובדות שכולנו "ידענו", אבל העדפנו לשכוח. אני מאמין שלאחר הפוסט הזה
תקבלו זווית חדשה ומעניינת על התקופה שאנחנו חיים בה.
אז למי שלא ידע או לא שמע, אני רוצה לספר לכם על ארגון שפעל בארץ ישראל רק לפני שישים שנה וחלק מחבריו חיים עד היום - הלח"י.
הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה. הבריטים שולטים בארץ ישראל (או
פלסטין, תלוי את מי שואלים) כבר 20 שנה. למרות שהבטיחו ליהודים כי הם
מתכוונים לאפשר להם להקים "בית לאומי" בארץ ישראל, המעשים שלהם דווקא הראו
אחרת. הבריטים הגבילו ביד קשה את מספר היהודים שהותר להם להגר לשטחי ארץ
ישראל וכלאו רבים מאלו שבכל זאת ניסו במחנות בכל רחבי המזרח התיכון. מלבד
זאת, הבריטים הפעילו בארץ את השירותים החשאיים והצבא שלהם ע"מ להלחם
במיליציות ובארגוני הטרור היהודיים (הגדרה שלהם, לא שלי). רבים מראשי
המחתרות ישבו בבתי הכלא הבריטיים בשלב כזה או אחר בגין האשמות רבות
ומגוונות: הברחת נשק, חברות בארגון טרור, חבלה, רצח ועוד. עם פרוץ המלחמה,
הבריטים, שהשקיעו מאמצים רבים בפיתוח התשתיות והכלכלה בארץ ישראל, החליטו
שהגיע הזמן שהיישוב היהודי יחזיר להם כגמולם ויצטרף למלחמה בגרמניה הנאצית.
ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל) הוקם באמצע שנת 1940 ע"י קבוצה קטנה של לוחמים מארגון האצ"ל
(שהורכב בעצמו מקבוצת פורשים מארגון ה-"הגנה" שהיה הגוף הצבאי היהודי
הרשמי של היישוב היהודי בארץ). מקימי הלח"י התאכזבו מנכונותו של האצ"ל
להצטרף להגנה ולסייע לבריטים במאבקם נגד הצבא הגרמני ש-"שם עין" על המזרח
התיכון. בניגוד למדיניות הרשמית של הנהגת היישוב היהודי שטענה כי יש
"להלחם בנאצים כאילו אין ספר לבן ובספר הלבן כאילו אין נאצים", הלח"י
דווקא העדיף להמשיך ולהאבק בבריטים.
הבית האחרון מתוך המנון האצ"ל "חיילים אלמונים":
"בדימעות אימהות שכולות מבנים,
ובדם תינוקות טהורים -
כבמלט נדביק הגופות ללבנים,
ובנין המולדת נקים."
מקימי הלח"י היו בעבר תומכי התנועה הרוויזיוניסטית (שאתם מכירים אותה היום
בשמה החדש "מפלגת הליכוד") שדגלה בזכותו המולדת של העם היהודי על כל ארץ
ישראל (כולל הגדה המזרחית, קרי ירדן) ובמאבק מדיני וצבאי בשלטון הבריטי
ובמגבלותיו על הישוב העברי. עבור הלח"י הייתה זו אידיאולגיה "מתונה" מדי.
ארגון הלח"י דגל בזכותו של הטבעית של העם היהודי על ארץ ישראל מנהר הפרת (בעיראק) ועד נהר הנילוס
(במצרים). העם היהודי צריך לכבוש את ארץ ישראל מידי הכובשים הזרים בכוח
הזרוע ולגרש את ה-"לא-יהודים" (הערבים) למדינות אחרות, רצוי במסגרת חילופי
אוכלוסיות. לסיום, שאפו חברי הלח"י, לאחר יסודה של המדינה היהודית הגדולה להקים מחדש את בית המקדש השלישי,
שיהיה. כמובן שמלבד עקרונות אלו היו ללח"י עוד מספר עקרונות אחרים שהיו
משותפים לכל המחתרות והארגונים היהודיים, ובגלל אופיים המתון והצפוי
החלטתי שלא להביאם לצורך הדיון הזה.
אסור היה לדבר לעמוד בדרכם של הלח"י, וכל אמצעי היה כשר להשגת מטרותיהם,
החל מהברחת נשק ושדידת בנקים וכלה בחבלה ורצח, אפילו של יהודים. הארגון
ביצע מתקפות רבות, חלקן התאבדותיות, על מתקני השלטון הבריטי - תחנות
משטרה, מבני ממשל, בסיסים צבאיים, תחנות רכבת ועוד. בפעולות אלו נהרגו
עשרות ונפצעו מאות חיילים בריטים, ביניהם גם יהודים ששרתו במנגנונים
השונים. השיא באותה תקופה היה ההתנקשות בשר המושבות הבריטי, הלורד מוין,
בעת ביקורו בארץ ונסיון ההתנקשות הכושל בנציב הבריטי העליון, הרולד
מקמייקל. במהרה זכה הלח"י להגדרה "ארגון טרור", הן ע"י השלטון הבריטי והן
ע"י היישוב העברי.
הבריטים, שכינו את הלח"י "כנופיית שטרן" (Stern Gang) על שם מנהיג הלח"י
אברהם שטרן, נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם בשביל לשים קץ לפעילות הארגון.
הם עצרו כל יהודי שנחשד ע"י השירות החשאי הבריטי בחברות בארגון. הם אפילו
עודדו יהודים מהיישוב לשתף פעולה ולהלשין על חברי לח"י. חברי הלח"י
שהועמדו למשפט סרבו לשתף פעולה עם השופטים הבריטים בטענה שהם לא מכירים
בסמכות שלהם לשפוט יהודים בארץ ישראל. אפילו בפעמים בהם שיתוף פעולה היה
יכול להמתיק את עונשם של העומדים לדין מעונש מוות לעונש מאסר, אנשי הלח"י
סרבו לעשות זאת. בתחילת 1942, הצליחו הבריטים לתפוס את שטרן. מפקח המשטרה
הבריטית שעצר את שטרן, ג'פרי מורטון, "הגדיל לעשות" וחיסל את שטרן הכפות
בירייה.
אחת היוזמות מרחיקות הלכת של הלח"י, ומשום מה גם זו שהם הכי מנסים להסתיר מאז, הייתה פנייתם בשנת 1940 ובשנת 1941 אל גרמניה הנאצית
בהצעות לשיתוף פעולה. ראשי הלח"י הניחו שמאחר והנאצים רק "שונאים" יהודים
(בעוד שהבריטים הם "אויבי היהודים"), הם ישמחו ודאי לעזור להם להוציא את
כל היהודים משטחי האימפריה הנאצית. בתמורה הבטיחו הלח"י לעזור לגרמנים
בפעולות ריגול וחבלה ומתקפות צבאיות על הבריטים בארץ ישראל ובכל רחבי
העולם, ובכך לעזור לגרמנים לגרש אותם מכאן. יש לציין שבאותה תקופה היהודים
כבר רוכזו בגטאות אך עדיין לא החלה ההשמדה המכוונת. לאחר שנראה היה כי
הגרמנים לא מצליחים לכבוש את צפון אפריקה ולהגיע לארץ ישראל, התוכנית
נזנחה ונשכחה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הנהגת היישוב העברי התאכזבה מאי נכונותם של
הבריטים לגמול להם על שיתוף הפעולה בזירוז הקמת המדינה היהודית. בתגובה,
הוקמה תנועת "המרי העברי" - איגוד שלוש המחתרות (הגנה, אצ"ל ולח"י) למטרת
מאבק משותף בכיבוש הבריטי. זו הייתה למעשה התקופה היחידה בה היישוב היהודי
כולו קבע פה אחד כי הוא מאס בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. התנועה פעולה עד
לפירוקה בשנת 1946 בעקבות המחלוקת ששררה סביב פיצוץ מלון המלך דוד
בירושלים בה נהרגו 91 ונפצעו כמעט 500 אנשים (בריטים, יהודים וערבים).
לאחר פירוקה המשיכה כל מחתרת בפעילותה לפי ראות עינייה.
במקביל, החלו הבריטים "להתנער" מהארצות הכבושות שלהם ברחבי העולם. בריטניה
הייתה זקוקה לכל הכסף והכוח שהייתה יכולה להשיג בשביל להשתקם לאחר המלחמה,
ולכן נאלצה להתחיל לקצץ הוצאות. היה ברור לכולם כי העידן האימפריאליסטי
נגמר ואם בריטניה דואגת לעתידה עליה להשתחרר מהשליטה בעמים אחרים ולהשקיע
בבנייתה מחדש ושימור עוצמתה הכלכלית והצבאית. הבריטים, שניסו לסגת מארץ
ישראל "בכבוד", פנו אל האו"ם שזה עתה הוקם בבקשה לעזרה. האו"ם החליט
להענות לאתגר ולהציע תכנית שתפתור את המתיחות בין היהודים והערבים בארץ
ישראל בהעדר השלטון הבריטי. ב-29.11.1947 הובאה תכנית חלוקת ארץ ישראל
לשתי מדינות, יהודית וערבית, להצבעה במליאת האו"ם. התוכנית התקבלה ברוב
קולות והספירה לאחור לסיום המנדט הבריטי החלה. בחודשים שלאחר ההצבעה באו"ם
החלו בארץ התכתשויות בין יהודים וערבים והבריטים מצאו עצמם מתערבים פעם
אחר פעם, ומשלמים על כך מחיר יקר. המפורסמת שבתקרויות אלו הייתה הקרב בדיר
יאסין, בה ניסו לוחמי האצ"ל והלח"י לכבוש את הכפר ולגרש את כל יושביו.
במהלך הקרב "נהרגו" רבים מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים והתקרית נכנסה לדפי
ההיסטוריה כ-"טבח דיר יאסין". בחמשת החודשים האחרונים של השלטון הבריטי
בארץ ישראל נהרגו עוד 144 בריטים בתקריות האלימות האלו. בלילה שבין ה-14
ל-15 במאי, עזבו אחרוני החיילים והפקידים הבריטים את ארץ ישראל. דוד
בן-גוריון הכריז על הקמת בן גוריות הכריז על הקמת מדינת ישראל.
בהמשך החליטה ממשלת ישראל על הקמת צה"ל על-בסיס ארגון ההגנה, פירוק אצ"ל
ולח"י וגיוס חבריהן. הלח"י שיתף פעולה, התפרק והצטרף לצה"ל. למרות זאת,
החליטו כמה מחברי הלח"י לשעבר לבצע פעולה נוספת אחרונה. בספטמבר 1948, בעת
ביקורו בישראל בנסיון להביא לסיום המלחמה, נרצח נציג האו"ם פולקה ברנדוט
ע"י אנשי הלח"י. פעולה זו הביאה לכך שגם ממשלת ישראל שזה עתה קמה הכירה
בלח"י כארגון טרור. הממשלה החדשה חוקקה מיד תקנות מחמירות נגד ארגוני טרור
והחברים בהן ובהמשך אף עצרה כ-200 חברי לח"י. בזאת למעשה, תם סיפורו של
ארגון הלח"י. חברי הלח"י פנו לעיסוקים אחרים. חלקם הפכו לאנשי רוח, כמו
הסופר הידוע עמוס קינן. חלקם הפכו לחברי כנסת כמו גאולה כהן ונתן ילין
מור. ואחד מהם, יצחק שמיר שמו, שעמד בראש הארגון לאחר חיסולו של יאיר
שטרן, הפך לראש ממשלת ישראל. רק בשנת 1980 הכירה ממשלת ישראל בתרומתה של
הלח"י למאבק להקמת המדינה ו-"אות הלח"י" ניתן לכל חברי הארגון שעוד נותרו
בחיים.
אני חייב לציין שלא ניסיתי בשום דרך ובשום צורה לרמוז שארגון הלח"י הוא
האבטיפוס של החמאס או הג'יהאד האיסלמי. אני כן אומר בפה מלא כי יש דמיון,
שלא לומר דמיון רב, בין הדרך שאנחנו עברנו כעם עד שקיבלנו מדינה משלנו
ובין הדרך שהפלסטינים הולכים בה עכשיו.
אם יש שאלות, טענות, חירופים וגידופים, אשמח להמשיך את הדיון ב-"תגובות".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
