מתכוננים למצעד הגאווה 2006

השבוע עברו בכנסת בקריאה טרומית שתי הצעות חוק חדשות. הראשונה, מבית האיחוד הלאומי-מפד"ל, קובעת שלעיריית ירושלים תינתן סמכות להחליט אילו מצעדים ותהלוכות יתקיימו בשטחה. השנייה, באדיבותה של ש"ס, נועדה להרחיב את הסמכות מההצעה הראשונה לכלל הרשויות המקומיות בארץ. במילים אחרות, עיריות ומועצות מקומיות בכל הארץ יוכלו להחליט לאילו הפגנות לאפשר להתקיים בהתאם לחיבתן או סלידתן מתוכנן ומטרותיהן.

בעוד כשבועיים אמור להתקיים מצעד הגאווה בירושלים, עיר הבירה של ישראל. זו לא הפעם הראשונה בה מתוכנן להתקיים המצעד בירושלים. בשנת 2005, במהלך המצעד, התפרץ צעיר חרדי אל עבר הצועדים ודקר שלושה מהם באמצעות סכין (למעבר לסרטון המתעד את האירוע). בשנה שעברה, המצעד שהיה אמור להיערך בירושלים, וזכה להתנגדות נחרצת של נציגי שלוש הדתות, נדחה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לקראת המועד החדש שנקבע, כמה חודשים מאוחר יותר, פרצו מהומות בשכונות החרדיות. פחי זבל נשרפו, רכוש עירוני הושחת ורבים התעמתו עם כוחות הביטחון שזרמו אל העיר כאילו היה מדובר בהפרת סדר המונית של, סלחו לי על המילה, ערבים. לבסוף, פגז תועה (או מוקש מכוון או ספינת טילים או זעם האלים, עד היום לא ברור) שחיסלה משפחה שלמה על חוף עזה פתרה את הבעיה – ארגון הבית הפתוח, תוך התחשבות במשטרת ישראל, העביר את האירוע למקום סגור וצנוע יותר. אמנם נראה שלמצעד הגאווה 2006 נמצא בסוף פתרון שמקובל על כל הצדדים, אך מצעד הגאווה 2007 מאיים להפר את השקט המתוח.

לציבור החרדי יש תכונה אחת בולטת – פחד. באופן כללי, הם מאד מפחדים. כנראה שרצונו של אדם לחיות אורח חיים חרדי כל כך שברירי ומועד למניפולציות שכל שביב מציאות ומודרניזציה מאיים לשנותו ולהוציאו לתרבות רעה: קבצי MP3, מכשירי DVD, טלפונים סלולאריים, ושליחיו של השטן עלי אדמות – המחשב והאינטרנט. צעירים חרדים רבים עושים שימוש בכל יצירות התועבה האלה בסתר, אך הנהגת הציבור עדיין מנסה להיאחז בהם בציפורניה ולנסות לטעת בהם פחדים איומים מפני כל מה שלא קיים בפלנטה הזו לפחות אלפיים שנים. אבל חוץ מלפחד, הציבור החרדי אוהב לעסוק גם בפעילות נוספת – עלבון. דברים רבים פוגעים ברגשותיהם של החרדים: פרסומות המציגות מרפק אנושי חשוף, טיסות אל-על בשבת, מכירת בשר לא כשר בסופרמרקטים, נשים, וגם התועבה הגדולה ביותר – אנשים בעלי נטיות חד מיניות. הם לא יכולים לסבול שבעיר שיש להם מונופול עליה וכזכור לא משמשת כעיר בירה של מדינה שלמה, יצעדו, אלוהים ישמור, הומוסקסואלים ולסביות.

למזלם הרב של החרדים הם לא לבד. לעזרם אצו רצו, כמובן, בני הציבור שדואג תמיד להתפלש בכל מעשה שנאה וקנאות – המתנחלים. ב-2006, מעודדים מהצלחת המחאה השלווה שלהם על תוכנית ההתנתקות, הם החליטו לנסות ושוב לפנות לרגש היהודי של עם ישראל ולקיים מפגן שליו ומכובד – מצעד הבהמות. אל מאתיים הצועדים הצטרפו מגוון חיות משק: חמורים, עיזים, כלבים ועוד. שיאו של המפגן היה בחתונתם המרגשת של שתי עיזים לצלילי "קול חתן וקול חתן". מעולם לא נראו טוב טעם, רגישות והומור מתוחכם כה רבים במצעד אחד. השנה הם הביאו את מצעד הבהמות לתל-אביב לכבוד מצעד הגאווה המקומי, שלא נשכח חס וחלילה שההומואים והלסביות פועלים "נגד הטבע".

אך בניגוד לאירועים אחרים, החליטו שני הציבורים הנאורים הללו ללכת יד ביד עם ציבור נוסף – אישי דת נוצרים ומוסלמים. אלו, שלרוב זוכים להתעלמות גסה מרצונותיהם לגבי אופיה וצביונה של ירושלים ומדינת ישראל בכלל, זכו לפתע לחיבוק דוב מאחיהם היהודים לצרה. וכך, שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות חברו יחדיו כדי להלחם בשיקוץ. אם זה לא רצונו של האל, אינני יודע מה כן.

מצד אחד, אין זה צורך הכרחי שהפגנה כלשהי "תנקר עיניים" של ציבור כלשהו. לנציגי הציבורים הדתיים בישראל יש זכות לבקש מנציגי הציבור ההומולסבי להתחשב בהם ולא לצעוד בשכונות הדתיות ובאתרים הקדושים. אך מצד שני, העיר ירושלים כולה אינה נחלתם של החרדים בלבד. זוהי עיר הבירה של ישראל – מדינת היהודים, מקלטם של אלו שהיטלר רצה לשלוח לסופשבוע מפנק באושוויץ-בירקנאו (וכן, במשפט אחד פתרתי את סוגיית "מיהו יהודי". זה עד כדי כך פשוט). לא יתכן שלציבור כזה או אחר יהיה מונופול על יישומם או ביטולם של הערכים הדמוקרטיים בעיר. בדמוקרטיה מותר להפגין לכל מטרה ולקדם כל עניין, כל עוד אין בו הסתה לרצח או לפגיעה פיזית באדם אחר. מלבד זאת, מאחר ואנחנו מדינה יהודית, אנחנו לא יכולים לסבול הכחשת שואה או הילול הנאצים ופועלם. כל השאר מותר.

להיות הומוסקסואל בישראל של 2007 זה לא דבר קל. הומוסקסואלים רבים חוששים עדיין להודות בפומבי בנטיותיהם המולדות (או הלא-מולדות, זה בכלל לא משנה לצורך העניין) מחשש להתנכלות, פגיעה והתכחשות מצד בני משפחתם וסביבתם הקרובה. בכל פעם שמפורסם כלשהו מעז "לצאת מהארון", הדבר נחשב לסנסציה ומאפיל על כל עשייתו ופועלו של אותו אדם. הורים רבים בישראל, ואני יכול לחתום על זה, היו מעדיפים שהילדים שלהם יהיו מכורים לסמים או נוטים להתפרצויות זעם אלימות ולא בעלי נטיות חד-מיניות. מלבד זאת, קשה להכחיש, אבל המילה "הומו" עדיין נחשבת לאחד העלבונות היותר גדולים שאפשר להטיח באדם. השורה התחתונה היא שבישראל הומוסקסואלים נוטים לחיות בפחד ובבושה על לא עוול בכפם. אמנם, בניגוד לשנים עברו ולמדינות אחרות, הצבא (כור ההיתוך ואבן הפינה של כל החברה הישראלית) מאפשר להומוסקסואלים לשרת בו בכל תפקיד ללא כל אפליה ודיכוי. אך אל תטעו! הצבא לא הפך לפתע ל-"הומו-פרנדלי". הצבא פשוט עד כדי כך זקוק לכל אחד בשביל להמשיך ולתחזק את מנגנון הכיבוש, עד שמצידו הוא היה מוכן לגייס גם חולדות ואוגרים אם אלו היו מסוגלים לבצע משימות אבט"ש. כל עוד המצב הזה נמשך וככל שהמחאה כנגד המצעדים האלו גוברת, כך על המצעד להיות גדול, ממלכתי ונחוש יותר.

אבל למה זה בכלל קשור אליי?

האג'נדה של מצעד הגאווה, זקיפת קומתם של ההומוסקסואלים הישראלים באשר הם ודרישתם לשיווין זכויות ולהכרה בנטיותיהם כלגיטימיות וטבעיות, לא נוגעת לי. גם אם כל ההומואים יחזרו לארון או יעברו לגור על הירח חיי לא יושפעו מכך כלל.

דתות, לא נעים להגיד, "מאבדות גובה" בכל רחבי העולם כבר מאתיים שנים בערך. המדע והמציאות סיפקו תשובות מבוססות והגיוניות רבות לשאלות שעד כה רק דתות הצליחו לענות עליהן בדרכיהן היצירתיות. רבים אזרו אומץ ופנו לאורח חיים חופשי, והפלא ופלא, השמיים לא נפלו עליהם. אמנם רבים עדיין חוזרים בתשובה ומעדיפים לגזור על עצמם אורח חיים דתי, אך נראה כי רבים יותר מבצעים מהלך בכיוון ההיפוך. האמת היא, שדתות באשר הן, ובעיקר הכנסייה הקתולית, מנעו את התפתחותה של האנושות ועיכבו אותה במאות שנים. אם לפני 500 שנים היו מתירים לאלו שטענו שכדור הארץ עגול וסובב סביב השמש להסביר את טענותיהם ולהניח את התשתיות למדע המודרני של ימינו במקום להעלות אותם על המוקד, מי יודע איפה היינו היום. למרות זאת, אנחנו ממשיכים להתחשב בשיגעונותיהם של הדתיים ברחבי העולם ולתת לגיטימציה לשאיפותיהם הריאקציוניות. "הם לא מפריעים לנו ואנחנו לא מפריעים להם" אנחנו מרגיעים את עצמנו. טעות בידינו.

אנחנו יושבים בסלון ביתנו החמים והבטוח (לא תקף בשדרות) וצופים במרקע הטלוויזיה. אוחזים בבטננו הדשנה בהנאה, אנחנו בזים לילידים שנוהגים כחיות טרף ושוחטים אחד את השני ברצועת עזה. "אלה", אנחנו אומרים לעצמנו, "אלה לא מסכימים על שום דבר. אפילו ועדת קישוט הם לא היו יכולים לנהל, אז שאנחנו נאפשר להם להקים מדינה?". כפי שכבר אמרתי בעבר, הפלסטינים נכנסו לשלב שבו הם צריכים להכריע לאן פניהם מועדות – הקמת מדינה לאומית או הקמת מדינת דתית. להם, לצערם, לא היה דוד בן גוריון בתחילת דרכם שיטביע להם איזו ספינה סוררת ויעביר מסר כי יש רק משטר אחד ויחיד שמנהל את העניינים. עכשיו, רבים מהם יצטרכו לשלם בחייהם ע"מ לפתור את הסוגיה הזו. כולי תקווה שהם יגיעו להחלטה בקרוב ע"מ שנוכל לשוב ולהפציץ אותם ללא רחם כדי לשכוח קצת מהצרות שלנו. אנו מכבים את הטלוויזיה ושוכבים לישון במיטתנו החמה והבטוחה ומשקרים לעצמנו שאצלנו המצב יותר טוב. לצערנו, הוא לא. אנחנו, בניגוד לפלסטינים, חשבנו שיש לנו דברים יותר חשובים לעשות מלהחליט מה יותר חשוב לנו – דת או מדינה. קבענו כמה כללים של איזון מתוח ופנינו להלחם על קיומנו. אך כמו כל מדינה שמורכבת מכמה פלגים אתניים ועדתיים, גם אצלנו "המקופחים" ירצו ליצור סדר חדש באיזשהו שלב. השלב הזה מתקרב בצעדי ענק. אם הרוב לא יאותת להם שהם יכולים לשכוח מזה בתחילת הדרך, הוא ייאלץ להלחם על רצונו במרחץ הדמים המועדף על המין האנושי משחר ההיסטוריה – מלחמת אזרחים.

אם אנחנו נשלים עם התפרעותם משולחת הרסן של החרדים ועם ניסיונותיו של הציבור הדתי ותומכיו ה-"עאלק" חילוניים להחזיר את ההומואים והלסביות לארון, אנחנו אבודים. כי בתוך כל אחד מאיתנו מקנן הרצון לעשות איזה משהו שמאד יעליב אותם. לא לשם העלבון חס וחלילה, אלא בשביל ליצור עתיד טוב יותר או סתם ליהנות מהחיים כראות עינינו. חלקנו רוצים תחבורה ציבורית למקומות הבילוי בשבת, חלקנו רוצים להתחתן בלי פיקוחם של מוסדות רבניים, חלקנו רוצים לאכול תמנון ביום כיפור, חלקנו רוצים לצאת כבר מהשטחים ולא לשרת בצבא שלושים שנה, וחלקנו, רחמנא לצלן, רוצים לקיים יחסי מין עם בני מינם. אם ניתן להם להשתיק את ההומואים והלסביות, מחר הם ישתיקו מיעוט אחר. אם הפעם הם הזדקקו להפרות סדר אלימות בשביל להכניע אותנו רק לאחר כמה שבועות של מאבק פאסיבי, בפעם הבאה אולי הם יעשו מעשה קצת יותר קיצוני בשביל לחסל את שאיפותינו הליברליות מוקדם יותר - אני אתן לכם לדמיין בעצמכם (ואם לא תצליחו, אולי זה ייתן לכם רעיון). אנחנו לא יכולים להרשות זאת.

אני קורא לכם, האנשים הנורמטיביים בעלי ההיגיון הבריא שקוראים את הדברים האלו. אם אתם יכולים – תגיעו למצעד הגאווה. אין צורך להזיז את כל הלו"ז בשביל זה, אני משוכנע שעשרות אלפים יגיעו למצעד גם בלעדיכם. אבל אם יש לכם כמה שעות פנויות (ואני לגמרי לא בטוח שלי תהיינה), תנסו להגיע למצעד. אך גם אם לא תגיעו, דברו על הנושא עם אחרים: במקום העבודה, בלימודים, בבית וכו'. הנושא הזה חשוב מדי מכדי להיות אדישים כלפיו. אנחנו פשוט לא יכולים לתת להם לנצח.

מתוך שירו של מרטין נימלר, ממתנגדי המשטר הנאצי בגרמניה ששילם על כך בשמונה שנות מאסר בכמה ממחנות הריכוז הידועים לשמצה:

"לא הרמתי את קולי

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."