לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מבט מפוקח על ישראל, העולם הערבי ובכלל

Avatarכינוי: 

בן: 39

ICQ: 25451884 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לא הרמנו קולנו



מצעד הגאווה 2006 Take two


מתכוננים למצעד הגאווה 2006


השבוע עברו בכנסת בקריאה טרומית שתי הצעות חוק חדשות. הראשונה, מבית האיחוד הלאומי-מפד"ל, קובעת שלעיריית ירושלים תינתן סמכות להחליט אילו מצעדים ותהלוכות יתקיימו בשטחה. השנייה, באדיבותה של ש"ס, נועדה להרחיב את הסמכות מההצעה הראשונה לכלל הרשויות המקומיות בארץ. במילים אחרות, עיריות ומועצות מקומיות בכל הארץ יוכלו להחליט לאילו הפגנות לאפשר להתקיים בהתאם לחיבתן או סלידתן מתוכנן ומטרותיהן.

בעוד כשבועיים אמור להתקיים מצעד הגאווה בירושלים, עיר הבירה של ישראל. זו לא הפעם הראשונה בה מתוכנן להתקיים המצעד בירושלים. בשנת 2005, במהלך המצעד, התפרץ צעיר חרדי אל עבר הצועדים ודקר שלושה מהם באמצעות סכין (למעבר לסרטון המתעד את האירוע). בשנה שעברה, המצעד שהיה אמור להיערך בירושלים, וזכה להתנגדות נחרצת של נציגי שלוש הדתות, נדחה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לקראת המועד החדש שנקבע, כמה חודשים מאוחר יותר, פרצו מהומות בשכונות החרדיות. פחי זבל נשרפו, רכוש עירוני הושחת ורבים התעמתו עם כוחות הביטחון שזרמו אל העיר כאילו היה מדובר בהפרת סדר המונית של, סלחו לי על המילה, ערבים. לבסוף, פגז תועה (או מוקש מכוון או ספינת טילים או זעם האלים, עד היום לא ברור) שחיסלה משפחה שלמה על חוף עזה פתרה את הבעיה – ארגון הבית הפתוח, תוך התחשבות במשטרת ישראל, העביר את האירוע למקום סגור וצנוע יותר. אמנם נראה שלמצעד הגאווה 2006 נמצא בסוף פתרון שמקובל על כל הצדדים, אך מצעד הגאווה 2007 מאיים להפר את השקט המתוח.


לציבור החרדי יש תכונה אחת בולטת – פחד. באופן כללי, הם מאד מפחדים. כנראה שרצונו של אדם לחיות אורח חיים חרדי כל כך שברירי ומועד למניפולציות שכל שביב מציאות ומודרניזציה מאיים לשנותו ולהוציאו לתרבות רעה: קבצי MP3, מכשירי DVD, טלפונים סלולאריים, ושליחיו של השטן עלי אדמות – המחשב והאינטרנט. צעירים חרדים רבים עושים שימוש בכל יצירות התועבה האלה בסתר, אך הנהגת הציבור עדיין מנסה להיאחז בהם בציפורניה ולנסות לטעת בהם פחדים איומים מפני כל מה שלא קיים בפלנטה הזו לפחות אלפיים שנים. אבל חוץ מלפחד, הציבור החרדי אוהב לעסוק גם בפעילות נוספת – עלבון. דברים רבים פוגעים ברגשותיהם של החרדים: פרסומות המציגות מרפק אנושי חשוף, טיסות אל-על בשבת, מכירת בשר לא כשר בסופרמרקטים, נשים, וגם התועבה הגדולה ביותר – אנשים בעלי נטיות חד מיניות. הם לא יכולים לסבול שבעיר שיש להם מונופול עליה וכזכור לא משמשת כעיר בירה של מדינה שלמה, יצעדו, אלוהים ישמור, הומוסקסואלים ולסביות.

למזלם הרב של החרדים הם לא לבד. לעזרם אצו רצו, כמובן, בני הציבור שדואג תמיד להתפלש בכל מעשה שנאה וקנאות – המתנחלים. ב-2006, מעודדים מהצלחת המחאה השלווה שלהם על תוכנית ההתנתקות, הם החליטו לנסות ושוב לפנות לרגש היהודי של עם ישראל ולקיים מפגן שליו ומכובד – מצעד הבהמות. אל מאתיים הצועדים הצטרפו מגוון חיות משק: חמורים, עיזים, כלבים ועוד. שיאו של המפגן היה בחתונתם המרגשת של שתי עיזים לצלילי "קול חתן וקול חתן". מעולם לא נראו טוב טעם, רגישות והומור מתוחכם כה רבים במצעד אחד. השנה הם הביאו את מצעד הבהמות לתל-אביב לכבוד מצעד הגאווה המקומי, שלא נשכח חס וחלילה שההומואים והלסביות פועלים "נגד הטבע".

אך בניגוד לאירועים אחרים, החליטו שני הציבורים הנאורים הללו ללכת יד ביד עם ציבור נוסף – אישי דת נוצרים ומוסלמים. אלו, שלרוב זוכים להתעלמות גסה מרצונותיהם לגבי אופיה וצביונה של ירושלים ומדינת ישראל בכלל, זכו לפתע לחיבוק דוב מאחיהם היהודים לצרה. וכך, שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות חברו יחדיו כדי להלחם בשיקוץ. אם זה לא רצונו של האל, אינני יודע מה כן.


מצד אחד, אין זה צורך הכרחי שהפגנה כלשהי "תנקר עיניים" של ציבור כלשהו. לנציגי הציבורים הדתיים בישראל יש זכות לבקש מנציגי הציבור ההומולסבי להתחשב בהם ולא לצעוד בשכונות הדתיות ובאתרים הקדושים. אך מצד שני, העיר ירושלים כולה אינה נחלתם של החרדים בלבד. זוהי עיר הבירה של ישראל – מדינת היהודים, מקלטם של אלו שהיטלר רצה לשלוח לסופשבוע מפנק באושוויץ-בירקנאו (וכן, במשפט אחד פתרתי את סוגיית "מיהו יהודי". זה עד כדי כך פשוט). לא יתכן שלציבור כזה או אחר יהיה מונופול על יישומם או ביטולם של הערכים הדמוקרטיים בעיר. בדמוקרטיה מותר להפגין לכל מטרה ולקדם כל עניין, כל עוד אין בו הסתה לרצח או לפגיעה פיזית באדם אחר. מלבד זאת, מאחר ואנחנו מדינה יהודית, אנחנו לא יכולים לסבול הכחשת שואה או הילול הנאצים ופועלם. כל השאר מותר.


להיות הומוסקסואל בישראל של 2007 זה לא דבר קל. הומוסקסואלים רבים חוששים עדיין להודות בפומבי בנטיותיהם המולדות (או הלא-מולדות, זה בכלל לא משנה לצורך העניין) מחשש להתנכלות, פגיעה והתכחשות מצד בני משפחתם וסביבתם הקרובה. בכל פעם שמפורסם כלשהו מעז "לצאת מהארון", הדבר נחשב לסנסציה ומאפיל על כל עשייתו ופועלו של אותו אדם. הורים רבים בישראל, ואני יכול לחתום על זה, היו מעדיפים שהילדים שלהם יהיו מכורים לסמים או נוטים להתפרצויות זעם אלימות ולא בעלי נטיות חד-מיניות. מלבד זאת, קשה להכחיש, אבל המילה "הומו" עדיין נחשבת לאחד העלבונות היותר גדולים שאפשר להטיח באדם. השורה התחתונה היא שבישראל הומוסקסואלים נוטים לחיות בפחד ובבושה על לא עוול בכפם. אמנם, בניגוד לשנים עברו ולמדינות אחרות, הצבא (כור ההיתוך ואבן הפינה של כל החברה הישראלית) מאפשר להומוסקסואלים לשרת בו בכל תפקיד ללא כל אפליה ודיכוי. אך אל תטעו! הצבא לא הפך לפתע ל-"הומו-פרנדלי". הצבא פשוט עד כדי כך זקוק לכל אחד בשביל להמשיך ולתחזק את מנגנון הכיבוש, עד שמצידו הוא היה מוכן לגייס גם חולדות ואוגרים אם אלו היו מסוגלים לבצע משימות אבט"ש. כל עוד המצב הזה נמשך וככל שהמחאה כנגד המצעדים האלו גוברת, כך על המצעד להיות גדול, ממלכתי ונחוש יותר.


אבל למה זה בכלל קשור אליי?


האג'נדה של מצעד הגאווה, זקיפת קומתם של ההומוסקסואלים הישראלים באשר הם ודרישתם לשיווין זכויות ולהכרה בנטיותיהם כלגיטימיות וטבעיות, לא נוגעת לי. גם אם כל ההומואים יחזרו לארון או יעברו לגור על הירח חיי לא יושפעו מכך כלל.


דתות, לא נעים להגיד, "מאבדות גובה" בכל רחבי העולם כבר מאתיים שנים בערך. המדע והמציאות סיפקו תשובות מבוססות והגיוניות רבות לשאלות שעד כה רק דתות הצליחו לענות עליהן בדרכיהן היצירתיות. רבים אזרו אומץ ופנו לאורח חיים חופשי, והפלא ופלא, השמיים לא נפלו עליהם. אמנם רבים עדיין חוזרים בתשובה ומעדיפים לגזור על עצמם אורח חיים דתי, אך נראה כי רבים יותר מבצעים מהלך בכיוון ההיפוך. האמת היא, שדתות באשר הן, ובעיקר הכנסייה הקתולית, מנעו את התפתחותה של האנושות ועיכבו אותה במאות שנים. אם לפני 500 שנים היו מתירים לאלו שטענו שכדור הארץ עגול וסובב סביב השמש להסביר את טענותיהם ולהניח את התשתיות למדע המודרני של ימינו במקום להעלות אותם על המוקד, מי יודע איפה היינו היום. למרות זאת, אנחנו ממשיכים להתחשב בשיגעונותיהם של הדתיים ברחבי העולם ולתת לגיטימציה לשאיפותיהם הריאקציוניות. "הם לא מפריעים לנו ואנחנו לא מפריעים להם" אנחנו מרגיעים את עצמנו. טעות בידינו.


אנחנו יושבים בסלון ביתנו החמים והבטוח (לא תקף בשדרות) וצופים במרקע הטלוויזיה. אוחזים בבטננו הדשנה בהנאה, אנחנו בזים לילידים שנוהגים כחיות טרף ושוחטים אחד את השני ברצועת עזה. "אלה", אנחנו אומרים לעצמנו, "אלה לא מסכימים על שום דבר. אפילו ועדת קישוט הם לא היו יכולים לנהל, אז שאנחנו נאפשר להם להקים מדינה?". כפי שכבר אמרתי בעבר, הפלסטינים נכנסו לשלב שבו הם צריכים להכריע לאן פניהם מועדות – הקמת מדינה לאומית או הקמת מדינת דתית. להם, לצערם, לא היה דוד בן גוריון בתחילת דרכם שיטביע להם איזו ספינה סוררת ויעביר מסר כי יש רק משטר אחד ויחיד שמנהל את העניינים. עכשיו, רבים מהם יצטרכו לשלם בחייהם ע"מ לפתור את הסוגיה הזו. כולי תקווה שהם יגיעו להחלטה בקרוב ע"מ שנוכל לשוב ולהפציץ אותם ללא רחם כדי לשכוח קצת מהצרות שלנו. אנו מכבים את הטלוויזיה ושוכבים לישון במיטתנו החמה והבטוחה ומשקרים לעצמנו שאצלנו המצב יותר טוב. לצערנו, הוא לא. אנחנו, בניגוד לפלסטינים, חשבנו שיש לנו דברים יותר חשובים לעשות מלהחליט מה יותר חשוב לנו – דת או מדינה. קבענו כמה כללים של איזון מתוח ופנינו להלחם על קיומנו. אך כמו כל מדינה שמורכבת מכמה פלגים אתניים ועדתיים, גם אצלנו "המקופחים" ירצו ליצור סדר חדש באיזשהו שלב. השלב הזה מתקרב בצעדי ענק. אם הרוב לא יאותת להם שהם יכולים לשכוח מזה בתחילת הדרך, הוא ייאלץ להלחם על רצונו במרחץ הדמים המועדף על המין האנושי משחר ההיסטוריה – מלחמת אזרחים.


אם אנחנו נשלים עם התפרעותם משולחת הרסן של החרדים ועם ניסיונותיו של הציבור הדתי ותומכיו ה-"עאלק" חילוניים להחזיר את ההומואים והלסביות לארון, אנחנו אבודים. כי בתוך כל אחד מאיתנו מקנן הרצון לעשות איזה משהו שמאד יעליב אותם. לא לשם העלבון חס וחלילה, אלא בשביל ליצור עתיד טוב יותר או סתם ליהנות מהחיים כראות עינינו. חלקנו רוצים תחבורה ציבורית למקומות הבילוי בשבת, חלקנו רוצים להתחתן בלי פיקוחם של מוסדות רבניים, חלקנו רוצים לאכול תמנון ביום כיפור, חלקנו רוצים לצאת כבר מהשטחים ולא לשרת בצבא שלושים שנה, וחלקנו, רחמנא לצלן, רוצים לקיים יחסי מין עם בני מינם. אם ניתן להם להשתיק את ההומואים והלסביות, מחר הם ישתיקו מיעוט אחר. אם הפעם הם הזדקקו להפרות סדר אלימות בשביל להכניע אותנו רק לאחר כמה שבועות של מאבק פאסיבי, בפעם הבאה אולי הם יעשו מעשה קצת יותר קיצוני בשביל לחסל את שאיפותינו הליברליות מוקדם יותר - אני אתן לכם לדמיין בעצמכם (ואם לא תצליחו, אולי זה ייתן לכם רעיון). אנחנו לא יכולים להרשות זאת.


אני קורא לכם, האנשים הנורמטיביים בעלי ההיגיון הבריא שקוראים את הדברים האלו. אם אתם יכולים – תגיעו למצעד הגאווה. אין צורך להזיז את כל הלו"ז בשביל זה, אני משוכנע שעשרות אלפים יגיעו למצעד גם בלעדיכם. אבל אם יש לכם כמה שעות פנויות (ואני לגמרי לא בטוח שלי תהיינה), תנסו להגיע למצעד. אך גם אם לא תגיעו, דברו על הנושא עם אחרים: במקום העבודה, בלימודים, בבית וכו'. הנושא הזה חשוב מדי מכדי להיות אדישים כלפיו. אנחנו פשוט לא יכולים לתת להם לנצח.


מתוך שירו של מרטין נימלר, ממתנגדי המשטר הנאצי בגרמניה ששילם על כך בשמונה שנות מאסר בכמה ממחנות הריכוז הידועים לשמצה:


"לא הרמתי את קולי

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."




ועכשיו, אתנחתא קומית.

השבוע, כמו בשנה שעברה, הוכיחו שוב המתנחלים שיש להם חוש הומור משובח. מצעד הבהמות, גאוני! אני לעולם לא אסלח להם על זה (ועל עוד כמה דברים מתועבים שהם ביצעו), אבל החלטתי לשתף איתם פעולה ולתת דרור גם לרוח הלצון והשטות שלי.


לכן, אני משיק פינה חדשה – "הצעת שמות ליישובים יהודים שיקומו בעז"ה ברחבי ארץ ישראל השלמה והקדושה".

אם יש לכם שם מצחיק שטומן בחובו סאטירה עוקצנית על מפעל ההתנחלות המפואר, שלחו לי אותו במייל. אם תצליחו להצחיק אותי או תגרמו לי לחשוב שהשם הזה יצחיק מישהו אחר, אני אוסיף אותו לרשימה, כמובן בצירוף לינק לבלוג הסרקסטי והאלטרנטיבי שלכם ואדווח עליו בפוסט הבא שלי (שאין לדעת מתי יפורסם). בינתיים פרסמתי שני שמות שהגיתי במו מוחי. אני מחכה להצעות שלכם.


היו שלום.


נכתב על ידי , 9/6/2007 19:46   בקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור, דת ומדינה  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאל, new and improved ב-7/9/2007 20:40
 



יום וינוגרד שמח!


איזה כיף לנו! סוף סוף נסגור חשבון עם אלו שהובילו אותנו להפסד המביש ביותר בתולדותינו!

גורלות יחרצו, דמים ישפכו וראשים יערפו. העם ייצא בריקודים ובמחולות.

 

אתם חושבים אולי ששלושה אנשים אשמים ב-"הפסד" (אני בכלל לא חושב שהפסדנו, אבל לזה נגיע אחר-כך), אבל האמת היא שאנחנו אשמים יותר.


אנחנו אשמים כי אנחנו המלכנו את שרון ואת יורשו אולמרט. כי במקום לתת הזדמנות לברק, שהיה למעשה ראש הממשלה האחרון עם אג'נדה ברורה ודבקות כללית במצע הבחירות שלו, העדפנו להפטר ממנו כי הוא לא שפך את דמם של הפלסטינים בכמויות שיחלנו להם. תחתיו העלנו את שרון שהיה ידוע כדובר אמת במשרה חלקית וכשוחט מדופלם. משום מה, רבים הופתעו שבאופן בלתי צפוי הוא החליט לפרק את מפעל ההתנחלויות בעזה שהיה כה קרוב לליבו בכל השנים. גם המפלגה הקיקיונית שהוא הקים שהורכבה אך ורק לצורך שרידותו הפוליטית של שרון והורכבה מאופורטוניסטים בני המפלגות האחרות הייתה צריכה לאותת לנו שמשהו לא תקין בהתנהלות של האיש הזה. במקום ללמוד מהטעות שלנו, החלטנו (אלו שטרחו בכלל לגשת לקלפי ביום הבחירות) להמליך את בן טיפוחיו האפרורי אהוד אולמרט שמדבר הרבה ועושה מעט. לו היה יותר אידיאליסט ופחות פוליטיקאי הוא היה מציב למלחמה הזו מטרות ריאליות וברות השגה ולא גורם לכולנו להשלות את עצמנו כי גם נשחרר את החטופים, גם נפרק את חיזבאללה וגם נתלה את חסן נסראללה בכיכר המדינה. הוא היה מודה שלא ניתן לשחרר את החטופים במציאות הקיימת אך שיש לתבוע מחיזבאללה מחיר כבד על המעשים הנפשעים שלהם - תוצאה שהשגנו מעל ומעבר. במקום זאת, הוא הוביל במקביל מהלכים סותרים ומהוססים ובסוף עוד יזם פעולה קרקעית מבולגנת בזמן שהיה כבר ניתן להמתין להפסקת האש. זאת אשמתנו שבמקום לתת את המושכות למנהיגים אמיתיים (כמו עוזי דיין למשל), העדפנו לתת אותן למי שהכי התחנף אלינו.

אך אנחנו אשמים בעוד דבר. משום מה, למרות שאנחנו ארץ ידועת מלחמות ומאבקים מזויינים, אנחנו עדיין מתעקשים להתייחס לחיילים כאל ילדים. הגישה הזו לפיה הצבא הוא תנועת נוער והאזרחים הם המגן האנושי של המדינה היא שגויה ופסולה. היא כובלת את ידי הממשלה והצבא להוביל מהלכים צבאיים משמעותיים, כי ברגע שחיילים נהרגים במילא בקונצנזוס הלאומי שלנו הפסדנו. יכול להיות שזה בגלל שכבר עשרות שנים לא הרגשנו באמת מאוימים ועל סף הכחדה ולכן מותו של כל חייל-ילד נראה לנו כל כך מיותר? היינו יכולים לפרק את חיזבאללה. מדינות כבר פירקו ארגוני גרילה. אנחנו בעצמנו פירקנו את אש"ף באותו מקום בדיוק. רק שאנחנו יודעים כמה זה עולה ואנחנו לא מעוניינים לשלם את המחירים האלו. לו היינו מחסלים את חיזבאללה אבל מאבדים 1,000 חיילים, האם גם אז היינו תובעים את התפטרותה של הממשלה?

אבל זה לא נגמר כאן. האשמה האולטימטיבית הרובצת מעל ראשינו היא אשמת הכיבוש. כולנו עברנו בצבא וכולנו יודעים מה הולך שם, אבל כולם מקבלים זאת כגזירה משמיים. התרגלנו לאלימות מסביב לשעון ולסגירת חשבונות אינסטנט. כל דרגי הפיקוד הבכירים עסקו בלמשול בפלסטינים העלובים במקום להערך למלחמה באויבים ראויים. תקריות שהיו מעורבים בהן יותר מכוח או שניים הסתיימו לרוב בקטסטרופה כזו או אחרת. מלבד זאת, הזנחנו את מערך המילואים בצורה פושעת. משרד הבטחון זלזל בהערכות הלוגיסטית שלהם על חשבון הצבא הסדיר השמן. פתאום כולם נזכרים שכבר לא מספיק יום הכנה אחד לעלייה לקו לקראת פעילות מבצעית. בנוסף לכל זאת, הזנחנו את מיגון הישובים בצפון (וגם בדרום) הארץ על חשבון ההתנחלויות שזכו בהנד עפעף למיטב האבטחה והמיגון שמערכת הבטחון יכלה להציע. אם רק היינו מעכלים באיזו קלות בלתי נסבלת מוקמים בשטחים חומות, גדרות, כבישים, בסיסים ועמדות שמירה אולי היינו מתחילים להתרעם על הסחבת במיגון יישובי הגבול שלנו. הצבא שלנו לא מספיק מתאמן, לא מספיק נערך למלחמה כוללת או מוגבלת ולא מספיק שומר על גבולות המדינה. במקום זה, הצבא מתעסק בעיקר בשיטור ובטיפוח הכיבוש, שעד עצם היום הזה אף מדינאי ישר לא קם ואמר מה מטרתו ומה התוכניות שלנו בנושא הזה.

 

אני לא חושב שתהיה עוד מלחמה בקיץ, אך אני לא בטוח כלל שלא תהיה שוב מלחמה כלשהי בשנים הקרובות. סביר להניח שחיות הטרף שמקיפות אותנו ירצו שוב לנסות את חוסננו הלאומי ואת עוצמתם של מנהיגינו. גם אם לא תהיה מלחמה, בקצב שדברים מתנהלים עכשיו, אנחנו נקום יום אחד ונגלה שאנחנו לא המעצמה הגרעינית היחידה באזור. אם לא נעלה בבחירות הבאות מנהיגים יותר נחושים ויותר אידיאליסטים אנחנו נמשיך להדרדר.

 

אז ברכות לנו על דו"ח וינוגרד. אבל מי שחושב שמשהו מהותי ישתנה גם אם כל הההנגה הנוכחית תפרוש לגמלאות - טועה.

 

אם לא נעשה עבורנו ונניע את גלגלי ההיסטוריה, אנחנו נדונים לחזור עליה שוב.

נכתב על ידי , 30/4/2007 12:23   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, אקטואליה  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ברק; ב-17/5/2007 22:55
 



ד"ש מהיטלר


קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה בארץ בשבוע שעבר. כמובן שעשו לה את ה-"סיבוב" השגרתי ב-"יד ושם". היא חזרה ואמרה ש-"גרמניה והאיחוד האירופי מחויבים לכך שאנשים בישראל יחיו בשלום". בהמשך היא פגשה את אבו מאזן ודנה איתו עמוקות על נושא השבויים הישראלים בלבד, ולדברי הפלסטינים התעלמה לחלוטין מהבעיות הנוספות שהם ניסו להעלות.


רק לי זה גורם בחילה?


צביעות, בעיקר בין בני אדם אך גם בין מדינות, היא אחת התכונות האנושיות השנואות עליי. לא כל כך בגלל העניין העקרוני שעצם קיומה בעצם פוגע ביכולת וברצון שלנו להאמין לאנשים אחרים, אלא פשוט בגלל העובדה שהיא לא מחזיקה מעמד לנצח וכשהיא לבסוף מתפוגגת היא חושפת אמת קשה. רק לפני 65 שנים נדמה היה שגרמניה עומדת לכבוש את העולם. כל יהודי אירופה היו בגטאות, במחנות ריכוז או מתחת לאדמה. יהודי צפון-אפריקה היו בדרך. לו היו הגרמנים מנצחים במערכה בצפון אפריקה ופולשים לבריטניה, סביר להניח שהיו מנצחים במלחמה, או לפחות מאריכים אותה במספר שנים, וכך רוב יהודי העולם היו נרצחים. עבור אזרחי גרמניה זו הייתה אחת התקופות המוצלחות ביותר בהיסטוריה. היה להם הרבה במה להתגאות. הם זכו למנת פטריוטיות גדושה לאחר ההשפלה מהמלחמה הקודמת והפכו למדינה החזקה בעולם. כל המדינות שהתנכלו להן לפני שני עשורים קרסו לפניהם כמו מגדל קלפים. הכלכלה שלהם הייתה חזקה מתמיד והחברה הייתה מלוכדת תחת מנהיג אחד, למרות שבחדרי חדרים רבים לא תמכו בו. זו הייתה ללא ספק תחייה לאומית שלא היו מוותרים עליה. אך לאט-לאט, הם התחילו להפסיד. למרות זאת, הם שמרו על מורל גבוה ועל לכידות כמעט לכל אורך הדרך. לקראת הסוף הם אפילו השתמשו בזקנים ובילדים בניסיונותיהם האחרונים להדוף את בעלות הברית. לבסוף, אחרי שהשתמשו בכל מה שהיה להם, הם הפסידו. ופתאום, הפלא ופלא, הם מתחרטים! גרמניה היא המדינה האירופית בעלת החוקים הרבים ביותר נגד אנטישמיות. לעזאזל, הם אפילו נלחמים באנטישמיות יותר מאיתנו, בישראל. כל גרמניה מלאה באנדרטאות לזכר השואה. הם שפכו עלינו זיליונים של דולרים ועזרו לנו בשלל פרויקטים בטחוניים. בכל פעם שמתחיל דיון בזכות קיומה של מדינת ישראל, הם מיד קופצים ומגנים עלינו. בקיצור, הם החברים הכי טובים שלנו. מספיק, הגיע הזמן להוריד את המסכות. הגרמנים לא מתחרטים על השואה. אם כבר - הם מצטערים שהם לא הספיקו לחסל אותנו לפני שהפסידו במלחמה.

היפנים, לעומת הגרמנים, "זכו" שיפילו עליהם פצצה גרעינית. יפן, כמו גרמניה, ביצעה פשעים רבים נגד האנושות, כולל רצח עם. מלבד זאת, בניגוד לגרמנים שדווקא נודעו ביחסם הנאות בדרך כלל אל שבויי מלחמה (המערביים שבהם בכל אופן), היפנים רצחו, אנסו ושיעבדו כל מה שזז. אך לעומת הפשע שארה"ב ביצעה כנגדה בהטילה עליה פצצה גרעינית, הכל נראה זניח. כך למעשה ניתן ליפנים אישור להתאבל על גורלם במלחמה ולהתחמק מהתדמית שדבקה בגרמנים - עם של רוצחים. הגרמנים לעומתם, לא זכו ב-"פרס" הזה. בגלל שלא בוצע נגדם פשע ריכוזי בדמות הפצצה גרעינית, לא ניתנה להם הזכות להתאבל על אבדותיהם במלחמה. כך למעשה, כבר יותר משישים שנה, הגרמנים לא נוגעים בפצעים הפתוחים שנותרו מימי המלחמה. כמעט שני מיליון אזרחים גרמנים נהרגו במלחמה בהפצצות בעלות הברית. גרמניה הוחרבה כליל ולא נשאר בה כמעט בניין אחד שעומד על תילו. לא יודע מה אתכם, אבל לי זה נשמע כמו משהו להתאבל עליו ולקוות לנקמה הולמת ביום מן הימים. למרות כל זאת, בגלל חרפת השואה שהמיתו על עצמם הגרמנים, "נגזר" עליהם לא לעסוק בסבל שלהם ובצד שלהם בסיפור המלחמה - מלחמה שהם התחילו בשביל לכבוש את העולם ולפטור אותו מבעיית היהודים והפסידו בה הפסד מביש. הם נאלצים מאז כאומה להעמיד פנים שהם מתחרטים על מעשיהם ולכפר עליהם בכל רגע אפשרי. אני לא מקנא בגרמנים של ימינו. עם שההיסטוריה שלו היא בגדר טאבו והפצעים המדממים שלו לא זוכים לטיפול נאות כבר עשרות שנים, סביר להניח שיצמיח דורות חדשים של תסכול ומרדנות. טיפשי לחשוב שבעקבות הפסד במלחמה מיליוני אנשים שתמכו עד אותו רגע בסט מסוים של ערכים יזנחו אותם בן רגע לרגל המאורע. אין לי ספק שהאנטישמיות מחלחלת מדור לדור. הגרמנים לא נהיים יותר נאורים וסובלניים, הם רק נהיים יותר מדחיקים וצבועים. למרות זאת, העולם ממשיך להתעקש שללחוץ על גרמניה להביע חרטה בכל רגע ורגע היא הדרך הנכונה.


מילא העולם! אבל אנחנו?!


נכון, כמדינה צעירה היינו צריכים את הכסף. פחות מעשור אחרי שזה נגמר היינו מוכנים לקבל מהם מתנות ופיצויים, רק בגלל שהיינו שקועים עד הצוואר בסכסוכים עם ה-"שכנים" החדשים שלנו. לא הייתה לנו ברירה. אך מדוע אנו חייבים מדי תקופה להביא לכאן מדינאי גרמני כזה או אחר, להכריח אותו לבקר ב-"יד ושם" ולסחוט ממנו דברי חרטה מזויפים אודות מעשים שהוריו היו מעורבים בהם ישירות? איזו תועלת צומחת לנו מזה? הרי ברור שדור המדינאים החדש בגרמניה היו מעדיפים בסתר ליבם שהמלחמה, שבמהלכה חלקם היו חברים בנוער ההיטלראי, הייתה מסתיימת אחרת והם לא היו צריכים להדיר את רגליהם למדינה של היהודים ולהתנצל.

שלא תבינו לא נכון, אני מאמין בכנות בחרטה ובבושה של הדור החדש בגרמניה. ההתמודדות שצומחת מתוך האומנות, מתוך הקולנוע, מתוך המוזיקה. אם אני מתבייש במה שהמדינה שלי עושה בשטחים ברגעים אלו ממש, שלמרות הכל אינו דומה למעשי הנאצים, אני באמת מסוגל להאמין שבני דורי שחיים כעת בגרמניה מתביישים במעשי סביהם וסבתותיהם. זו החרטה שאני רוצה לראות. חרטה כנה שצומחת מכאב ובושה אישיים, ולא מצורך דיפלומטי להיות בסדר.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להיות חברים של גרמניה החדשה, אני רק חושב שכמדינה אנחנו צריכים להפסיק להתעסק בנושא השואה באופן כל כך ציני. הגיע הזמן שנעכל שחצי מהעולם ניסה להשמיד אותנו, והחצי השני לא בדיוק מיהר להציל אותנו. ככה זה. מספיק לחפור בפצעים ומספיק לגרום למדינות אחרות לחוש בושה בדברים שהן לא באמת מתביישות בהן. יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם.

ברמה הבינלאומית, אולי הגיע הזמן להתחיל להשתמש בשואה לטובתנו ולהציג אותה כצידוק המוסרי העליון להקמת המדינה ולמדיניות הביטחונית שלנו. בכל פעם שאיזו מדינה אירופית מבקרת אותנו ומאיימת להעמיד את ראשי המדינה והצבא לדין בגין פשעים בין לאומיים, לדחוף לה את שיתוף הפעולה שלה עם הנאצים בפרצוף. להבהיר לעולם שלאף אחד אין זכות להגיד לנו מה מוסרי ומה לא מוסרי. אנחנו צריכים להבין זאת בעצמנו (ויש לנו עוד דרך ארוכה בנושא הזה).

ברמה הלאומית, לא נותר לנו הרבה זמן לטפל בכבוד בניצולי השואה שנותרו. אנחנו מתנכרים להם ומפקירים אותם לגורלם. רבים מהם מזדקנים בעוני ובבושה, מסוגרים מפוחדים בבתיהם. הכספים שגרמניה שילמה בשביל לפצות אותם אישית לא הגיעו אל רובם המוחלט. אולי הגיע הזמן להפנות משאבים בכיוון הזה. להפסיק להשקיע באפיקים שמביישים אותנו ועוד יאלצו גם אותנו להביע חרטה צבועה במשך עשורים רבים, ולתת לאנשים האלה, שבזכות הקורבן הנורא שלהם הסכימו מדינות העולם לתת לנו מדינה משלנו. מגיע להם.

נכתב על ידי , 4/4/2007 10:19   בקטגוריות שואה, אקטואליה, שחרור קיטור  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Josef ב-13/4/2007 09:46
 




דפים:  
7,290
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , צבא , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJosef אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Josef ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)