אחד הפוסטים הקודמים שלי זכה לתגובה מאשת מחסום ווטש שצטטה את שותפתה לארגון: "...התיאוריה שלי שאחד הדברים שמנציחים יותר מכל את ההיסטריה, הפחדים והשנאה משני הצדדים הוא מניעת מפגשים יומיומיים". כבר תארתי בעבר כיצד כתלמיד תיכון שמעולם לא פגש פלסטיני טיפחתי כל מיני דעות נחרצות לגבי העם הפלסטיני. אין ספק כי בורות היא קרקע פוריה לפחד מהאחר. ברור לי שמפגשים תקופתיים בין ישראלים ופלסטינים מן המניין היו עוזרים למגר את הדעות הקדומות והפחדים הבסיסיים. אך לא זה העניין שרציתי לדון בו. רציתי לספר לכם שגם היום, אחרי שבמהלך כל שירותי הצבאי פגשתי פלסטינאים רבים על בסיס יומיומי, אני חש כי תחושת האימה המוכרת לי מחלחלת חזרה פנימה.

לפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברה קטנה באחד מאזורי התעשייה הידועים במרכז הארץ. תחנת האוטובוס בה אני יורד נמצאת ממש בכניסה לאזור התעשייה, מרחק כמה דקות הליכה ממקום עבודתי. בכל בוקר אני עובר לידם. ולמרות שלא החלפנו מילה מעולם אני יודע מי הם, ואני מתחיל לחשוש שהם יודעים מי אני. הם פלסטינים קשיי יום שבאורח פלא הצליחו להגיע לישראל על-מנת לחפש עבודה. הם עומדים בקבוצות או ביחידים, לפעמים אוחזים שלטים בידיהם שמפרטים את סוג השירות שהם מעוניינים להעניק (ריצוף, סיוד וכו'). ולמרות שאני יודע מה הם עושים שם, הפחד הראשוני ובמיוחד זה שניסו לטפח אצלי כחייל חוזר לזרום בעורקיי. למה הם מסתכלים עליי ככה? למה הם כולם משתתקים כשאני חולף על פניהם? מה הם זוממים? בכל בוקר אני אומר לעצמי שאני צריך לשנות את נתיב ההליכה שלי, לא לחזור על אותם דפוסים - כפי שלמדו אותי כחייל. לבסוף הלחץ להגיע בזמן מכריע אותי ואני שוב הולך ביניהם.

כחייל, הזדמן לי להיות נוכח בריכוזי אוכלוסיה פלסטינים מלחיצים פי כמה. רק בשבוע האחרון שלי בבסיס, אני והמפקד שלי נתקענו בפקק תנועה במחסום קלנדיה שידוע כמפגע תעברותי רציני (בין היתר). הפלסטינים שמחכים כבר שעות בפקק התנועה הנצחי הזה מנסים לעקוף אותו בכל דרך. יש הנוסעים נגד כיוון התנועה, יש הנוסעים בנתיב הולכי-הרגל ויש המשלבים מספר שיטות כאלה. באותם רגעים בהם היינו רק אני והמפקד שלי בתוך נחיל פלסטינים זועמים (כשבוע לאחר חטיפת רב"ט שליט) חלפה במוחי המחשבה המטרידה - "הם יכולים לחטוף אותי, להעלים אותי פה בקלנדיה ואף אחד אפילו לא ישים לב". המפקד שלי מיד יצא מהרכב, התחיל צועק הוראות לכאן ולכאן תוך אחיזה איתנה ב-M16 האישי והתופעה המוכרת לי כל כך חזרה על עצמה - ברגע שמופיעים לובשי מדים ישראלים מיד הטורים מתיישרים, העוקפים נסוגים והסדר "שב על כנו". פעמים רבות ניצבתי מול אוכלוסיה זועמת, פעמים רבות לאחר שמנעתי מהם, כחוק, איזו זכות אנושית בסיסית זו או אחרת. בכל הסיטואציות האלו, המדים והנשק עזרו לי להדחיק את המחשבות הטורדניות. הדחקה זו אפשרה לי למעשה לתת הזדמנות לפלסטינים להוכיח לי שגם הם בני-אדם. הרגשתי מוגן ומאיים מספיק בשביל לפתוח בשיחת חולין או אפילו בוויכוח פוליטי עם פלסטיני זה או אחר. רק כך למדתי כי גם הם כמוני, ניגשים אל הסיטואציה החדשה של שיחה עם ישראלי בחששות מסויימים, אך לבסוף לומדים כי כולנו אותו הדבר.

כבר יותר מחצי שנה שלא החלפתי מילה עם פלסטיני. כילד הייתי נדרך למשמע מילה בערבית אך כחייל למדתי להתרגל לשפה ואף להרגיש נוח בנוכחותה. והיום, אני שוב מפחד. המראות הקשים ממלחמת האזרחים המתחוללת בשטחים גורמות לפלסטינים להצטייר שוב כעם של רוצחי ילדים צמאי-דם. אני משתדל שזה לא ישפיע עליי. אני רק מקווה שהאימה החדשה-ישנה שמאיימת לאחוז בי שנית לא תעוור אותי לחלוטין, שוב.