לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מבט מפוקח על ישראל, העולם הערבי ובכלל

Avatarכינוי: 

בן: 39

ICQ: 25451884 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כולם אשמים


האם כל הגרמנים שחיו בזמן מלחמת העולם השנייה היו אחראים לפשעי הנאצים?

על-פי השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית, זו שבשמה ארצות הברית ובריטניה יצאו למלחמה נגד גרמניה, כל בני האדם שווים, ולכן עומדות לכולם זכויות אדם בסיסיות זהות. במצב נורמלי, נטול קונפליקטים, אנשים לא פוגעים אחד בשני סתם כך. האדם מבין שאם הוא פוגע באדם אחר, השווה לו, באופן שרירותי, הרי שהוא במו ידיו מפרק את הסדר החברתי, וגם בו מותר יהיה לפגוע באופן שרירותי. במצבים שבהם אנשים מבינים שהם יכולים להפגע באופן שרירותי בלי קשר למעשיהם, הם נכנסים להלם. דוגמא למצב כזה הוא מצב של קרב, שבו חיילים נהרגים באקראי. כאשר חייל מבין שגם הוא עשוי להיפגע ואף להיהרג באופן אקראי הוא חוטף "הלם קרב", והוא לא מסוגל להמשיך לתפקד.

היבט אחר של השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית הוא הרעיון שאדם אחראי אך ורק למעשיו. בשגרה, כשאדם מבצע עבירה, עוצרים אותו, פותחים בחקירה, מעמידים אותו לדין, ורק אם אין ספק שהוא אשם מטילים עליו עונש. לעומת זאת, בזמן מלחמה היצרים גועשים, ולפעמים יצר הנקמה גובר על חוש הצדק ההומניסטי-ליברלי, וגורם גם לכאלה שחונכו על ברכיו לפגוע בחפים מפשע - אנשים שלא עשו דבר לאיש. אך כפי שכבר הסברנו, אדם לא יכול לפגוע באדם אחר, אותו הוא תופס כשווה לו, מבלי להצדיק בפני עצמו את הפגיעה. במילים אחרות, כדי שבני-אדם יהיו מסוגלים להרוג בני אדם אחרים, הם צריכים להאמין שאותם אחרים ביצעו עבירה כזו שמצדיקה את מותם. להאשמה כזו שדובקת באוכלוסיה שלמה, בלי יוצאים מן הכלל, נקרא כאן אשמה קולקטיבית.

הנאצים הטילו את האחריות למצבם הגרוע בשנות השלושים ביהודים. לאחר מאות שנים של אנטישמיות, סמויה או גלויה, הגרמנים הסכימו בשמחה להפוך את היהודים לאשמים קולקטיבית בכל הרעות החולות שפקדו את ארצם. כך, למעשה, הוכשרו הלבבות לרצח העם שהם ביצעו ביהודים מספר שנים לאחר מכן. בכל פעם הטילו עליהם עוד סנקציה ועוד גזרה, עד שהם הצליחו לגרום לעצמם להאמין שהיהודים באמת עד כדי כך אשמים ושדמם מותר. ולמרות זאת, אפילו שהרצון להטיל על היהודים עונש מוות קולקטיבי היה כה גבוה, עדיין היו מקרים שבהם חיילים גרמנים שחיסלו יהודים במו ידיהם סבלו מדכאון, נכנסו להלם ואף יצאו מדעתם. לכן, כדי להקל על מלאכת החיסול, הקימו הגרמנים מחנות השמדה, שבהם הם לא היו צריכים להוציא לפועל את גזר הדין הקולקטיבי במו ידיהם. ככה זה - הלבן בעיניים מעורר ספקות.

בזמן המלחמה, ובמיוחד בשלביה האחרונים, האמריקאים והבריטים הפציצו את ערי גרמניה ללא רחם, והרגו מאות אלפי אזרחים שלא השתתפו בלחימה. כיצד היו מסוגלות בעלות הברית לבצע את ההפצצות האלו, העומדות בניגוד מוחלט להשקפת עולמן? לצורך כך הומצא מיתוס האשמה הקולקטיבית של הגרמנים, אשר ניתן לתמצת לשלוש מילים - "כל הגרמנים נאצים". וכי איך אפשר לטעון אחרת? הרי הנאצים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שהן כאמור, ביטוי לרצון העם. מאותו רגע מעשי הממשלה הם הוצאה לפועל של שאיפות העם הגרמני. כך, למעשה, הוכשרו לבבות החיילים האמריקאים והבריטים, שחונכו על ברכי הליברליזם, לשחיטה רבתי של גרמנים באשר הם, שכן הם כולם אשמים יחדיו במלחמה ובזוועותיה. חיילי הצבא האדום, שבני עמם סבלו באופן קולקטיבי מנחת זרועם של הגרמנים אף יותר, ביקשו לנקום בגרמנים בקיצוניות רבה יותר. בעוד שהאמריקאים והבריטים היו מסוגלים להרוג גרמנים בסיטונות רק בהפצצות בלתי-אישיות מהאוויר, הזוועות שביצעו הרוסים בגרמנים באשר הם היו חסרות תקדים, וכללו בין השאר אונס והוצאות להורג המוניות. רק אם שוך הקרבות ודעיכת יצר הנקמה, חזרו הערכים ההומניסטיים על כנם, ובמקום להמשיך להעניש את האוכלוסיה הגרמנית כולה, הקימו בעלות הברית את בית הדין לפשעי מלחמה בנירנברג, שבו שפטו אך ורק את בכירי המשטר, אלו שהגו והוציאו לפועל את המדיניות הנאצית, והיחידים שהיה ניתן להאשים בלב שלם בלי שיתעוררו ספקות.

בישראל אמצו בשמחה את הרעיון שכל הגרמנים היו אשמים במעשי הנאצים. כך אפשר היה להכשיר את לבבות הישראלים לפעולות צבאיות שגבו את חייהם של חפים מפשע רבים לאורך השנים. אם כל הגרמנים היו נאצים, אז... כל הפלסטינים הם חמאס! הרי הם בחרו אותם בבחירות דמוקרטיות, לא? טוב! זה מספיק בשביל לסגור איתם חשבון: גברים, נשים וטף. חגיגת ההצטדקות הזו הגיעה לשיאה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", שבמהלכה נמנעה התקשורת הישראלית מלסקר כלל את הפגיעות בצד הפלסטיני, שכן, סבלם משול לסבלו של רוצח בזמן שהוא נרגם באבנים על-ידי ההמון, כדין כמובן. רק כך היו יכולים מליוני ישראלים, חלקם נצר לקורבנות השואה, להמשיך בחייהם ללא נקיפות מצפון למרות שהם עצמם או בני עמם הרגו פלסטינים חפים מפשע, וביניהם ילדים רבים, שלא ירו קסאם ולא זרקו אבן. ניתן היה לתמצת את הלך הרוח הכללי באותם ימים במילים "מגיע להם".

כיצד זה יתכן? הרי כל ישראלי יודע שהסיבה היחידה שחיל האוויר לא מפציץ אותו אלא אחרים היא שכאשר הוא נולד, אספו אותו מבית החולים שני הורים שגרים בישראל ולא בעזה. טעות אחת ברישום, בלבול של אחת האחיות, והישראלי הופך לפלסטיני והפלסטיני לישראלי. הדרך היחידה ליישב את הסתירה הזאת ואת התחושה הנוראה שיכולה להווצר בגללה היא הטלת אשמה קולקטיבית על כל הפלסטינים בעזה, בלי הבדלי דת, גיל ומין. כך, למעשה, אין ענישה שרירותית, אלא נתינת דין קולקטיבית.

האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אנשים אשמים במעשיהם של אחרים? הם אנחנו חושבים שזה צודק כאשר בני עמנו סובלים על לא עוול בכפם, ובמיוחד ילדים? האם באמת ילד יכול להיות בן-מוות?
לקטע המלא...
נכתב על ידי , 23/4/2009 21:33   בקטגוריות שואה, צבא, היסטוריה, אקטואליה, ביקורת  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Josef ב-28/4/2009 22:33
 



ד"ש מהיטלר


קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה בארץ בשבוע שעבר. כמובן שעשו לה את ה-"סיבוב" השגרתי ב-"יד ושם". היא חזרה ואמרה ש-"גרמניה והאיחוד האירופי מחויבים לכך שאנשים בישראל יחיו בשלום". בהמשך היא פגשה את אבו מאזן ודנה איתו עמוקות על נושא השבויים הישראלים בלבד, ולדברי הפלסטינים התעלמה לחלוטין מהבעיות הנוספות שהם ניסו להעלות.


רק לי זה גורם בחילה?


צביעות, בעיקר בין בני אדם אך גם בין מדינות, היא אחת התכונות האנושיות השנואות עליי. לא כל כך בגלל העניין העקרוני שעצם קיומה בעצם פוגע ביכולת וברצון שלנו להאמין לאנשים אחרים, אלא פשוט בגלל העובדה שהיא לא מחזיקה מעמד לנצח וכשהיא לבסוף מתפוגגת היא חושפת אמת קשה. רק לפני 65 שנים נדמה היה שגרמניה עומדת לכבוש את העולם. כל יהודי אירופה היו בגטאות, במחנות ריכוז או מתחת לאדמה. יהודי צפון-אפריקה היו בדרך. לו היו הגרמנים מנצחים במערכה בצפון אפריקה ופולשים לבריטניה, סביר להניח שהיו מנצחים במלחמה, או לפחות מאריכים אותה במספר שנים, וכך רוב יהודי העולם היו נרצחים. עבור אזרחי גרמניה זו הייתה אחת התקופות המוצלחות ביותר בהיסטוריה. היה להם הרבה במה להתגאות. הם זכו למנת פטריוטיות גדושה לאחר ההשפלה מהמלחמה הקודמת והפכו למדינה החזקה בעולם. כל המדינות שהתנכלו להן לפני שני עשורים קרסו לפניהם כמו מגדל קלפים. הכלכלה שלהם הייתה חזקה מתמיד והחברה הייתה מלוכדת תחת מנהיג אחד, למרות שבחדרי חדרים רבים לא תמכו בו. זו הייתה ללא ספק תחייה לאומית שלא היו מוותרים עליה. אך לאט-לאט, הם התחילו להפסיד. למרות זאת, הם שמרו על מורל גבוה ועל לכידות כמעט לכל אורך הדרך. לקראת הסוף הם אפילו השתמשו בזקנים ובילדים בניסיונותיהם האחרונים להדוף את בעלות הברית. לבסוף, אחרי שהשתמשו בכל מה שהיה להם, הם הפסידו. ופתאום, הפלא ופלא, הם מתחרטים! גרמניה היא המדינה האירופית בעלת החוקים הרבים ביותר נגד אנטישמיות. לעזאזל, הם אפילו נלחמים באנטישמיות יותר מאיתנו, בישראל. כל גרמניה מלאה באנדרטאות לזכר השואה. הם שפכו עלינו זיליונים של דולרים ועזרו לנו בשלל פרויקטים בטחוניים. בכל פעם שמתחיל דיון בזכות קיומה של מדינת ישראל, הם מיד קופצים ומגנים עלינו. בקיצור, הם החברים הכי טובים שלנו. מספיק, הגיע הזמן להוריד את המסכות. הגרמנים לא מתחרטים על השואה. אם כבר - הם מצטערים שהם לא הספיקו לחסל אותנו לפני שהפסידו במלחמה.

היפנים, לעומת הגרמנים, "זכו" שיפילו עליהם פצצה גרעינית. יפן, כמו גרמניה, ביצעה פשעים רבים נגד האנושות, כולל רצח עם. מלבד זאת, בניגוד לגרמנים שדווקא נודעו ביחסם הנאות בדרך כלל אל שבויי מלחמה (המערביים שבהם בכל אופן), היפנים רצחו, אנסו ושיעבדו כל מה שזז. אך לעומת הפשע שארה"ב ביצעה כנגדה בהטילה עליה פצצה גרעינית, הכל נראה זניח. כך למעשה ניתן ליפנים אישור להתאבל על גורלם במלחמה ולהתחמק מהתדמית שדבקה בגרמנים - עם של רוצחים. הגרמנים לעומתם, לא זכו ב-"פרס" הזה. בגלל שלא בוצע נגדם פשע ריכוזי בדמות הפצצה גרעינית, לא ניתנה להם הזכות להתאבל על אבדותיהם במלחמה. כך למעשה, כבר יותר משישים שנה, הגרמנים לא נוגעים בפצעים הפתוחים שנותרו מימי המלחמה. כמעט שני מיליון אזרחים גרמנים נהרגו במלחמה בהפצצות בעלות הברית. גרמניה הוחרבה כליל ולא נשאר בה כמעט בניין אחד שעומד על תילו. לא יודע מה אתכם, אבל לי זה נשמע כמו משהו להתאבל עליו ולקוות לנקמה הולמת ביום מן הימים. למרות כל זאת, בגלל חרפת השואה שהמיתו על עצמם הגרמנים, "נגזר" עליהם לא לעסוק בסבל שלהם ובצד שלהם בסיפור המלחמה - מלחמה שהם התחילו בשביל לכבוש את העולם ולפטור אותו מבעיית היהודים והפסידו בה הפסד מביש. הם נאלצים מאז כאומה להעמיד פנים שהם מתחרטים על מעשיהם ולכפר עליהם בכל רגע אפשרי. אני לא מקנא בגרמנים של ימינו. עם שההיסטוריה שלו היא בגדר טאבו והפצעים המדממים שלו לא זוכים לטיפול נאות כבר עשרות שנים, סביר להניח שיצמיח דורות חדשים של תסכול ומרדנות. טיפשי לחשוב שבעקבות הפסד במלחמה מיליוני אנשים שתמכו עד אותו רגע בסט מסוים של ערכים יזנחו אותם בן רגע לרגל המאורע. אין לי ספק שהאנטישמיות מחלחלת מדור לדור. הגרמנים לא נהיים יותר נאורים וסובלניים, הם רק נהיים יותר מדחיקים וצבועים. למרות זאת, העולם ממשיך להתעקש שללחוץ על גרמניה להביע חרטה בכל רגע ורגע היא הדרך הנכונה.


מילא העולם! אבל אנחנו?!


נכון, כמדינה צעירה היינו צריכים את הכסף. פחות מעשור אחרי שזה נגמר היינו מוכנים לקבל מהם מתנות ופיצויים, רק בגלל שהיינו שקועים עד הצוואר בסכסוכים עם ה-"שכנים" החדשים שלנו. לא הייתה לנו ברירה. אך מדוע אנו חייבים מדי תקופה להביא לכאן מדינאי גרמני כזה או אחר, להכריח אותו לבקר ב-"יד ושם" ולסחוט ממנו דברי חרטה מזויפים אודות מעשים שהוריו היו מעורבים בהם ישירות? איזו תועלת צומחת לנו מזה? הרי ברור שדור המדינאים החדש בגרמניה היו מעדיפים בסתר ליבם שהמלחמה, שבמהלכה חלקם היו חברים בנוער ההיטלראי, הייתה מסתיימת אחרת והם לא היו צריכים להדיר את רגליהם למדינה של היהודים ולהתנצל.

שלא תבינו לא נכון, אני מאמין בכנות בחרטה ובבושה של הדור החדש בגרמניה. ההתמודדות שצומחת מתוך האומנות, מתוך הקולנוע, מתוך המוזיקה. אם אני מתבייש במה שהמדינה שלי עושה בשטחים ברגעים אלו ממש, שלמרות הכל אינו דומה למעשי הנאצים, אני באמת מסוגל להאמין שבני דורי שחיים כעת בגרמניה מתביישים במעשי סביהם וסבתותיהם. זו החרטה שאני רוצה לראות. חרטה כנה שצומחת מכאב ובושה אישיים, ולא מצורך דיפלומטי להיות בסדר.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להיות חברים של גרמניה החדשה, אני רק חושב שכמדינה אנחנו צריכים להפסיק להתעסק בנושא השואה באופן כל כך ציני. הגיע הזמן שנעכל שחצי מהעולם ניסה להשמיד אותנו, והחצי השני לא בדיוק מיהר להציל אותנו. ככה זה. מספיק לחפור בפצעים ומספיק לגרום למדינות אחרות לחוש בושה בדברים שהן לא באמת מתביישות בהן. יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם.

ברמה הבינלאומית, אולי הגיע הזמן להתחיל להשתמש בשואה לטובתנו ולהציג אותה כצידוק המוסרי העליון להקמת המדינה ולמדיניות הביטחונית שלנו. בכל פעם שאיזו מדינה אירופית מבקרת אותנו ומאיימת להעמיד את ראשי המדינה והצבא לדין בגין פשעים בין לאומיים, לדחוף לה את שיתוף הפעולה שלה עם הנאצים בפרצוף. להבהיר לעולם שלאף אחד אין זכות להגיד לנו מה מוסרי ומה לא מוסרי. אנחנו צריכים להבין זאת בעצמנו (ויש לנו עוד דרך ארוכה בנושא הזה).

ברמה הלאומית, לא נותר לנו הרבה זמן לטפל בכבוד בניצולי השואה שנותרו. אנחנו מתנכרים להם ומפקירים אותם לגורלם. רבים מהם מזדקנים בעוני ובבושה, מסוגרים מפוחדים בבתיהם. הכספים שגרמניה שילמה בשביל לפצות אותם אישית לא הגיעו אל רובם המוחלט. אולי הגיע הזמן להפנות משאבים בכיוון הזה. להפסיק להשקיע באפיקים שמביישים אותנו ועוד יאלצו גם אותנו להביע חרטה צבועה במשך עשורים רבים, ולתת לאנשים האלה, שבזכות הקורבן הנורא שלהם הסכימו מדינות העולם לתת לנו מדינה משלנו. מגיע להם.

נכתב על ידי , 4/4/2007 10:19   בקטגוריות שואה, אקטואליה, שחרור קיטור  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Josef ב-13/4/2007 09:46
 



7,290
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , צבא , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJosef אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Josef ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)