להתחבר לאינפוזיה של רעל ולצפות בנוזל שחודר הישר לורידים, לאט לאט, ממית.
בלי יותר מדי סבל, סתם חולשה ורצון לישון ולא לחשוב, הכי חשוב לא לחשוב.
לא לחשוב, לא להזכר, לא לחלום.
על איך שהיית מתגנב אלי בלילות, מסתכן בכך שההורים שלי ישמעו אותנו, ואומר לי שאתה אוהב אותי, כששנינו עוד ערומים.
על איך שהיית מגיע לבית הספר ומוציא אותי מהכיתה בכוח, תוך כדי להגיד לרכזת שהיית הרבה זמן בצבא.
על איך שהיית סתם, מדבר, מחייך, מעשן, צוחק.
אז גם כשאני נהיית חלשה יותר, הזכרונות לא עוזבים.
האחרון הכואב ביותר.
מעולם לא יכולתי להעריך יותר חיים, אחרי שאיבדת אותם.
אני חוזרת על הטעות,אני לא ממש מעריכה את שלי, אני רק רוצה לשוב אליך, לזרועותיך.
האלונקה הייתה כתומה, אני תמיד רואה את הצבע הזה כשאני עוצמת עניים.
לאן הלכת, התגעגעתי אליך, זה כאילו עבר כבר נצח מאז שאתה כבר לא איתנו.
הרעל ממשיך לטפטף לאט, להשכיח ולטשטש עקבות של קיום.
ולראשונה,אני מחייכת.
(צבע הסיוטים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
