אלף ימים, אולי יספרו ואני מרגישה איך שאני נהיית מבוגרת יותר.
בזמן קצר נהיו לי כמעט קמטים, לא של דאגה, של התבגרות חולנית וכאב חולני עוד יותר.
אני חולמת עליך כל הזמן, לפעמים דברים טובים,ואז כשהצעקות בסלון מעירות אותי אני מתחילה לשבור דברים, למה הערתם אותי כשהוא דיבר אלי.
אני מנסה להרדם שוב, אבל האלונקה שוב מופיעה מולי.
זוהרת.
מוכתמת.
וההתעוררות לא מתוקה יותר, היא כמעט הגדרה שטחית לחיים.
אני כאן, בלעדייך, אתה שם, מחייך אלי ועושה לי סיוטים.
לפעמים אני שוכחת איך אתה נראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
