אני מצטערת שאין לנו זכרון של שנינו צועדים ברחובות ניו יורק, אתה מצלם ואני מחייכת.
או של שחייה בעירום בתוך הבריכה ההיא על הגג,כפי שתכננתי כל הקיץ.
הייתי רוצה כל כך הרבה יותר איתך, לפסוע לא רק על עקבות הזכרונות שלי איתך.
אני זוכרת,איך שצחקנו ובכינו ואהבנו והתגלגלנו וצרחנו וגנחנו וחייכנו.
זה מוזר להגיד,שהיית שלי, והייתי שלך.
כי הרי רק אתמול היינו באילת יחד, ואני נרדמתי בשמש ואתה כעסת שלא נתתי לך לגעת בי.
איך אומרים? אלו השנים הכי טובות של חיינו.
אני אנצור לתמיד, גם בשבילך, כמה שחייך היו קצרים,אני מקווה שאתה מרגיש טוב עכשיו.
השנים הטובות שלי חלפו להם, בשנה שלא יכולתי לתאר במילים, והטרגדייה של הקצה מחזירה אותי לשום מקום תמיד.
אני מצטערת שלא יצא לנו לקחת כדורים צבעוניים באיזה פאב באמסטרדם.
לראות עולם, לטעום כל כימיכל בדרך.
מי ישמור עלי עכשיו?
כשאני יעשה את הדרך הזו לבד, בלי החצי חיוך שלך לידי, אולי הוא שם.
אבל נמאס לי שאנשים מסתכלים עלי מוזר כשאני מדברת איתך.
אני יודעת,יודעת,אבל לפעמים זה כל כך כואב.
בבקשה, תזכור, תחכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
