כשאני חושבת על המילה להלחם אני רואה צבעים כהים שנכנסים לתוכי, ואני, מדמיינת צבע לבן וכתום לבן וכתום כמו כדוריות דם שמבריחות מחלות.
לבן, כי תמיד היית לבן בשבילי, מעין הנפש התאומה שלי.
כתום, כי שכבת על אלונקה בצבע הזה, ללא רוח חיים.
כשאני חושבת על כך שלא אראה אותך יותר, אני מדמיינת את העתיד בלעדיך, את הפסיעות בניו יורק, בתיאלנד, ביפן...
לבד.
אתה יודע, המפה ששרטטנו שם את סדר העדיפויות שלנו, איפה שנדרוך ביחד ונשתלט על העולם.
תמיד רציתי להיות מוח אבל אתה החלטת שאני פינקי.
ותמיד כשאני מאבדת שליטה ולא יכולה לסבול להמשיך להתקיים בלעדיך,אני כותבת לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
