כבד את עצמך ואת הזולת

על ילדותי קשה לי לכתוב ,

על בית אבי ואימי הבית שבו גדלתי .

נולדתי לזוג הורים צעירים ,שניהם ניצולי השועה .

הם הגיאו לארץ בני 18 שהכירו אחד את השני על  האוניה .

ישר לקיבוץ בצפון,שני ילדים בלי הורים בלי אחים לבד בפלסטין .

מאוד רצו בית, כשאבי היה ב-19 ואימי בת -20 החליטו השנים להתחתן .9- חודשים עברו  נולדתי אני בת בכורה אימי אומרת שעד גיל שנה לא הרגישה שיש לה בת בבית .אך ביום שהתחלתי ללכת לא היה לה רגעה אחת מנוח לדבריה בכל מה שנגעתי שברתי ,שפכתי בקיצור פגע רע וכך גדלתי כילדה חדלת אישים עצלנית. שמלאו לי 2- שנים נולדה אחותי  ילדה יפה חמודה שהיה כיף לגדל אותה .

חלפו עוד 6- שנים ונולד אחי הקטן ,אני צריכה לומר שאת  האחים שלי אני מאוד אוהבת , בילדותינו תמיד השגחתי על שניהם ולא נתתי שההורים יעשו להם דבר רע הכי קטן  בימים ההם היה נהוג להכות את הילדים ותמיד פרסתי ידיים לצדדים  להשגיח שהם לא יקבלו מכות ואומרת להורי ( תרביצו לי אך לא לו או לה ) אך בדרך כלל זו אני שחטפתי .

היום אני יודעת שאני דיסלקטית אך בזמנו זה נחשב לעצלנית .

ועד היום יורדים לי דמעות כשאני נזכרת את העינויים שעברתי בבית – הספר  ובבית  ילדה נכשלת מי כל עבר, ראשי ידע שאני יודעת את הדברים הנלמדים אך לא הגיע לביטוי .

תיאור איך נראיתי רזה כמו אוליב של פופי  ( אוי לאותה בושה כך חשבו הורי מה יחשבו השכנים שאנחנו לא מאכלים את הילדה  כך אבי היה יושב עם חגורה על הברכיים   ומאלץ אותי לאכול ).

שער קצר כמו  קיפוד כי תמיד נדבקתי מי כינים  ( ושוב אוי לאותה בושה מה יגידו האנשים שאנחנו משפחה מלוכלכת ).

ילדה דחויה בבית , בבית- הספר, וחברתית בודדה .

רק בגיל 14 כשהלכתי לנוער העובד שם רכשתי חברים מעדות המזרח והם קיבלו אותי שווה בין שווים .  

                     רק בגיל זה התחלתי לילמוד לקבל את עצמי .