כבד את עצמך ואת הזולת

דן:  וואי הבית הספר של'נו גדול.

ישראל : אה אהה

דן:  אני לא זוכר איפה  הכיתה שלי.

ישראל :אני הראה לך.

דן:  אתמול ידעתי, אבל עכשיו... (מושך בכתפיו).

ישראל: אני יודע גם אני בכיתה  א' התבלבלתי.

דן: למה לא צובעים את הדלתות בכול מיני צבעים למשאל כיתה א' בצבע כחול וכיתה שלך בירוק.

ישראל: אתה צודק.

דן: נו.. אתה בא אני רוצה ליכנס לכיתה.

ישראל: כן! כן! בוא  הינה זו הכיתה.

דן: אוי עכשיו כשאין אפ'חד הכיתה ניראת גדולה , תיראה את הלוח. איפה אני השב?

ישראל : איפה שבא לך.

דן: למה אומרים שהלוח שחור והוא לבן. איזה טיפשים!

ישראל : טוב אני צריך ללכת לחבר'ה.

דן : רגע, רגע תישאר איתי עוד קצת.

ישראל :  למה?!

דן: אני לא יודע אולי תחכה אד שהמורה תגיע?

ישראל: אני לא יכול ,אני רוצה לפגוש את החברים שלי. אני הולך ביי. תראה הנה החבר שלך מהגן עידו.

דן: אני יודע ,אני פוחד שאני לא אמצאה את השירותים וגם עידו חדש גם הוא לא יודע.

ישראל : מה אתה מבלבל את המוח.

דן: בבקשה...

ישראל : אני לא זוכר שאני כול כך פחדתי בכיתה א' ,או הינה המורה שלך. איך קוראים לה?

דן : דפנה.

ישראל: טוב יאללה בי.

דן: ביי, נתראה בהפסקה?

ישראל: אולי.

דן: טוב, ביי אני חבר שלך...

ישראל פנה לכיתתו ודן הביט איך חברו הגדול מכתה ב' מתרחק לרגע אמד ולא ידע מה לעשות .

עידו :  דן !

דן:עידו .