כבד את עצמך ואת הזולת

רציתי לכתוב פוסט לנושא מה ישראלי בשבילי ולא חשבתי כמה יהי לי קשה אני חושבת שאני ישראלית בכול רמך אברי נולדתי בארץ עם קום המדינה הילדים של 1948  ילדים שגדלנו עם המדינה, בכול שנה קיבלנו במושבה בחג העצמאות סמל מיוחד בשנת העשור נסענו לבית הנשיא יצחק בן צבי לקבל תעודה מיוחדת. ובכול זאת קשה לי לבחור מה ישראלי בשבילי אולי כובע הטמבל שלא הורדנו אותו מהראש כול הקיץ, אולי עגלת הרגז העץ מלאה סברס וקוצים על הידיים זה סמליות  של הישראלי ואולי החוצפה ועזות המצח. העולם הגלובלי בשנים האחרונות די דומה גם בהרצינו הקטנה אנו מחקים את אמריקה בכול דבר ודבר מה בכול זאת ישראלי בשבילי את אתה ואני שבשעת צרה או מלחמה אנו עוזרים ומושכים כתף לצד כתף ובשעת שלום ושלווה אוכלים אחד את השני, ישראלי בשבילי לקבל את התייר בסבר פנים יפות אך את העולה החדש בסטיגמות לא נעימות וזה בלשון המעטה, אך לא רוצה לסיים את הפוסט ברוח לא נעימה אומר שישראלי בשבילי התקווה ולא רק השיר זה שכולנו יודעים ומקווים  בשביל כולנו שפעם יהי טוב הרצון של כול אדם ואדם בארץ הזו ביחד לארץ ישראל פורחת (יצאה לי כצט דביק )

אבי אבי .

לא היה לי סב לא מאימי ולא מאבי. סבתות היו לי שלוש ,אחת אם סבי שחיה את גיל 93 ביודע ששלוש בניה נרצחו על ידי הנצים. כפופה ושפופה כמו רובצת אבן כבדת משקל אל גבה, רזה כחושה שענייה שקעו בתוך ארובות העניים. בובה קראנו לה( בובה בשורוק ). פחדתי מימנה היא נראתה לי כמו שלד מאלך אני נינתה הבכורה סבי היה הבן הבכור, אבי בן זקונים אך הוא הראשון שילד בת ,שמי נושא שם אחת הבנות שנפתרה אחרי המלחמה מאוכל, כן מאוכל! היא התנפלה על אוכל ובטנה התנפחה לאחר שבוע נפחה את נשמתה. בבת ענייה של סבתא בובה הייתי  והיא כול כך רצתה לחבק אותי ואני מאחורי גבו של אבי מסתתרת שום תחנונים לא עזרו לא הסכמתי . בגיל 10 לקחה אותי סבתי לבית בובה זה היה בחול המועד פסח עם חיבוק של סבתא צילי לעט לעט התקרבנו וישבנו בחצר ושם לראשונה שמתי את הסיפור של סבא יודל' בר .

היה זה בעיצומה של המלחמה כולם לבשו את התלי הצהוב , הגברים לא עבדו אוכל בבית לא היה, אבי סיפר לי באחת הפעמים שנפתח כי את המזון חיפש בפחי אשפה שגם שם היה מאוד המזון דל, יום אחת עבר כרוז בעיר מספרת סבתא  שאמר שמי מהגברים רוצה לעבוד יוכל במחנה עבודה של הנצים, סבא מאוד שמח ורצה ללכת מיד לעבודה, בשארית כוחותיה תפסה אותו סבתא צילי ואמרה "אני לא מאמינה להם יש במרתף הבית קיר כפול בכדי לשמור על קירור בקיץ וחימום בחורף אתה תיכנס לשם ואיש לא ידע שאתה בבית"  סבא הסכים ונכנס למחבואו, אך לאחר שבוע קיבלו אנשים של הגברים שנסעו למחנה ואמרו שקיבלו כסף והבעלים כותבים שהם מרגישים טוב, האוכל טעים ,ובכלל זה מקום מאוד נעים. שמה סבא ואמר" את רואה עכשיו היה לך ולילדים אוכל" סבתא אמרה לי שהיא ממש התבלבלה ההוכחות היו ממשיות שחשבתי אמרה שאני טועה טעות מרה בזה שאני לוקחת אוכל מפי ילדי.  אלך סבא לאימו חיבק אותה ולקח את שני אחיו לנסוע למחנה העבודה .דמעות עולות בעיינה של בובה מאותו יום לא ניראה סבא ואחיו. כי לאחר שבוע הם עומסו על רכבת המוות לדרכם האחרונה מספרת סבתא בקולה שנישנק רק אונקל (דוד באידיש) ניצל כי הוא היה קרוב לדפנות הקרון ודרך החריץ נכנס מאט אוויר לנשימה כך נסעו ונסעו אונקל סיפר למשפחה גם הוא איבד את הכרתו וזה אולי מה שאציל אותו מהרובים של הנצים כי כול מי שזז פשוט נורה אונקל סיפר למשפחה מה עלה בגורלם של הגברים של עירה שלמה ופתאום שמעתי בכי תמרורים עם שניקות קטנות ניגשתי לסבתא בובה חיבקתי אותה כמו אומרת על תפחדי אני פה אני השמור עליך ומרגע זה נולדה ידידות אמיצה ביני ובינה אך לא לזמן רב באותה שנה סבתא בובה למודת הסבל אלך לעולמה

יהי זכרם ברוך

יודל' בר (יהודה דב)

ינקו (יעקוב)

אדולף( אברהם)

 והאחות

סבתא בובה שקראו לה סורה ( שרה )

הוזמנתי לחתונה של בת בן דודתי ז"ל החתונה נערך בנמל תל-אביב מקום שעל פיו נחשב ליוקרתי לחתונה הלכתי עם אישי היקר כנציגים של כול משפחתה המורחבת של דודתי כי לה נשאר בחיים רק אבי שגר בדרום הרחוק ומפאת מחלה לא יכול להגיע .

נסענו נרגשים לבושים במיטב מחלצינו בהרגשה של  שליחות + חגיגיות  הגענו לאולם קיבלו אותנו בחיבוקים נשיקות מזל טוב מילות חיבה ובכבוד הושיבו אותנו בשולחן שלא הקרנו איש אך חשבתי לעצמי לא נורה אני אישה ידידותית  חיוך לפה ולשם הלבבות נפתחו והשיחה קלח על השולחן היו שני קנקנים של מיץ, החופה נערכה בצהלה ושמחה בסופו של הטקס ישבנו וציפינו שיגיעו הסלטים אך לשווא אין מלצר ואין אוכל בסוף ראינו שעומדים בתור משני צידי האולם אורחים עם צלחות כאנשי תמחוי אמרתי לאישי היקר נחקה שהתור יפחת ואז נלך לקחת אוכל בסופו של דבר קמנו לקחת אוכל מה אומר ומה הספר לא נישאר אוכל המלצרים בקשו סליחה אנו מיד נביא עוד אוכל התיישבנו בחזרה במקום עם עוד כמה אנשים מבוגרים שחשבו כמונו אך שום כלום לא הגיע הבנו שבזה החלק של האוכל ניגמר קמנו ויצאנו לדרכינו חזרה הבית מאוכזבים רעבים הרגשנו שדקה אחרי ששלשלנו את המעטפה לכספת לא ענינו איש  מפח נפש וטעם מר בפה הדבר פעוט אך בכול זאת לא נעים