אישה לוויתן

"כי את מרגיעה אותי". אתה לוחש, ונאנח עמוקות.

אני מתעמקת בחזה שעולה ויורד, בעור החלק המבריק. מתבוננת בריאות שמתנפחות ומתרוקנות, נושמות. ובצורה מגמגמת, לא סדירה, שומעת פעימות.

"ששש..", אני מסננת בשקט ונושקת לך על המצח. חושבת על איזה מפעל יש שם בתוך הגוף, איזה משאבה חזקה של דם, ואוויר, ורגשות. וכמה חזק היא שואבת.

מניחה את הראש עליך ומקשיבה. תמיד כשאני עושה דברים כאלה אתה אומר לי 'כן דוקטור, מה יש לי?' ואני צוחקת. לא יודעת מה לומר.

תמיד אני ככה. יודעת לאבחן אבל לא יודעת לטפל, כמו שזה בינינו, אני יודעת מה הפיתרון אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה. ובינתיים אני רק מקשיבה ללב שלך, והולכת עם מה שהלב שלי אומר לי.

וככה אנחנו זורמים בדרך הלא מוגדרת הזו, לפעמים היא נחל שהמים שלו מלטפים את הרגליים ולפעמים סתם ואדי יבש, תלוי באיזו עונה בשנה שואלים.

אני מעבירה אצבעות בשיער שלך ומלטפת את הלחי, ואז מעבירה אגודל על הגבה. יש לי דחף משונה לגעת בכל חלק בפנים, כאילו לבדוק אם אתה אמיתי, כאילו אני מציירת אותך בעצמי. זה חלק ממשחק כזה שיש לי בראש שאני צריכה לכבוש כל חלק בך עד שתהיה שלי, ובכל פעם שאנחנו יחד אני מקבלת עוד פיסה ממך, ואני מדמיינת שכל דקה נוספת איתך מקרבת אותי יותר לסוף המשחק ואז נוכל להתחיל באמת, אני אכבוש אותך כמו שכבשת אותי כבר מזמן.

אני לא קובעת לזה דד ליין, זה צ'ק פתוח, ייקח כמה זמן שייקח, אני אקח מה שתסכים לתת.

וככה אני שוחה במלכודת דבש הזאת, נופלת לרגליך כל פעם עוד קצת, ממשיכה להתגלגל לתהום אחרי שכבר חשבתי שאני הכי בתחתית שיש, מתאהבת עוד קצת בקשר הזה שהוא כמו מכשיר חשמל שקונים בשוק הכרמל- יש שלט גדול שאין אחריות, וברור שאם משהו יתקלקל אין שום מוקד תקלות לצלצל אליו. ואתה הזהרת ואני חתמתי, מפוכחת לגמרי, אחרי שקראתי את כל האותיות הקטנות שליד הכוכבית למטה, אתה הקראת לי אותן בעצמך. אתה אמרת לי שלא כדאי לי, חשבת שמגיע לי יותר ואני חשבתי שאין כזה דבר יותר כשמדובר בדבר שאני הכי רוצה בעולם, גם אם זה טרנזיסטור ישן ושבור שלא קורא דיסקים וקולט שתיים וחצי תחנות ברדיו. וכמובן שכמו את הטרנזיסטור גם אותך קיבלתי בלי הוראות הפעלה, כן, פשוט ניסוי ותהייה, לומדת אותך תוך כדי תנועה.

יום אחד אתה מנגן את השיר האהוב עלי ויום אחרי בלי שום סיבה מיוחדת נכבה, ואני ידעתי שגם אם תיגמר לי פתאום אין מה לעשות. אז ככה זה, גם כשמדובר במכירת לבבות, שלנו, שברת- שילמתי.

ורציתי, אז נשארתי, והמשכתי, וגם כשבפנים שמעתי את הלב מרשרש בצורה מוזרה חשבתי שזה לא נורא, זה יבוא. כי אני כבר מזמן נכבשתי אז הכרחתי את עצמי להתאזר בסבלנות, עוד מעט, עוד מעט תהיה שלי כמו שאני שלך.

זה קורה לך בד"כ אחרי שאתה רץ ממש מהר או כשאתה לא ישן הרבה זמן או כשאתה ממש מתרגש. אני לא בדיוק יודעת אבל נראה לי שזה מה שגרם לך גם להיוולד עם שקע באמצע החזה. זה כמו בור כזה, כאילו משהו חסר לך שם ולמרות שאתה שונא אותו אני רואה בו דברים חיוביים, כמו שאני משתדלת לעשות בכל מה שקשור אליך. אני אוהבת להניח שם את הראש, וכשאני שוכבת מעליך אז הגוף שלי ממלא לך את השקע, וזה כמו פאזל, אי אפשר להתבלבל, אי אפשר לזייף שום דבר ברגע כזה. אני נלחמת כדי להאריך את הדקות האלה, שהכל בסדר בהן, שכל דבר נמצא בדיוק מקום. שהמחשבות שלנו זורמות לאותו כיוון והחלומות שלנו משתלבים אחד בתוך השני כמו אצבעות של זוג שמחזיק ידיים. רגעים כאלה שאני יודעת שהאמת שלי והאמת שלך הן אותה אמת, וזה כמו להיות ממש ביחד. כמו עכשיו, כשאתה שוכב במיטה שלי ומלמל משהו, חצי ישן חצי מלטף אותי.

זו תרבות החצי שלנו, אתה חצי לילה בעולם המקביל שאתה חייב לחיות אותו עד הסוף, וחצי לילה איתי. ואנחנו חצי אמיתיים ביחד וחצי לא אומרים את האמת כי יש דברים שאסור להגיד, ויש גם דברים שאומרים רק עד החצי, ולא מסיימים את המשפט. ואנחנו חצי ביחד, ויש גם חצי גדול מאד של לבד. אתה קנאי ללבד הזה ואני מקנאה בכל מי שאיתך ברגעים שאני לא.

אבל עכשיו אתה איתי וזה החצי שהוא כולו שלי, אז אני עוצמת עיניים ולא חושבת על כלום, רק מקשיבה לנשימות ועושה מקום בחושך לשדים שלך, ומניחה את הראש בשקע שבין הראש לצוואר, איפה שכל הריח שלך נמצא, זה כמו אי של שפיות בשבילי בתוך כל האי ודאות הזו.

אני כאילו מתדלקת את עצמי עם הרגעים האלה כדי שיהיה לי במה להיאחז כשיש ימים שהכל הפוך ושום דבר פתאום לא בטוח ואתה לא ברור לי כבר. כי גם טרנזיסטור ישן יודע להחזיר את השיר אחורה ולהשמיע שוב ושוב בריוויינד את מה שכבר מזמן הפסיק להתנגן מעצמו, ולדלג על החלקים שאני מעדיפה לא לזכור.

אז זה מה שאני עושה כשאתה רחוק (למרות שאתה תמיד מעבר לכביש)- אני עוצמת עיניים ושמה את הקלטת שלנו בראש. ואני יכולה להרגיש את השפתיים שלך על שלי, ולהריח את הריח שלך ולשמוע את המחשבות שלך, וזה חד וברור כאילו שאנחנו נמצאים שם באותו הרגע. זו האיכות הגבוהה של החלומות בטרנזיסטור שלי, אם שאלת את עצמך למה אני לא קונה מערכת נורמלית. וזה שקר לבן, כמו שלימדתי אותך, כי זו לא האמת אבל זה מה שאני רוצה להאמין בו, וזה לא פוגע באף אחד, בעצם אולי רק בי. כי גם החדות של התמונה בראש שלי היא רק טשטוש של היסודות הרעועים שאני בונה עליהם את הרגשות שלי ביחסים האלה, מצפה בטיח את כל הסדקים, בונה רעפים אדומים על אוויר.

אתה זה שבוחר את התוכן ואני רק יכולה לבחור מילות קישור ולהשתלב לך בין השורות. אתה מחליט מה יקרה ואני יכולה לבחור איך להתייחס לזה, לבחור אם להיפגע או להמשיך הלאה, כי זה מה שבחרתי, בחרתי לחיות את העלילה הזו אפילו שאני לא מקבלת בה שום תפקיד ראשי.

ואנחנו יכולים להתחבק ולהתנשק ולשכב ולהמשיך להחביא רגשות בין הסדינים במיטה, לרקוד לפי הקצב שאתה מכתיב ולשיר בטון של האקורדים שאתה מחליט, ואני אמשיך להתאזר בסבלנות עד שתרגיש, ובינתיים אשתדל להבליג ולבלוע גם כשבא לי לצרוח, להתלבש כשאתה קריר ולהתפשט כשאתה ממיס אותי. לקחת את מה שאפשר ולהיות מאושרת מזה שהשגתי מה שרציתי, אפילו אם זה מעט, כי מה לא עושים בשביל להיות עם מי שהכי רוצים בעולם.

ועם כל השקט הזה אני תוהה אם כשאני שומעת את הרשרוש שלך בלב אתה שומע את המועקה שיש לי בגרון, או את ההד שאתה משאיר בכל פעם שאתה בורח. אם אתה מנסה להקשיב.

ואיפה אני בתוך כל החוקים האלה שחוקקנו, איך נהייתי הפרקליטה שלך ושל הקשר הזה, גוננתי עליך בכל פעם שהרגשתי שנשבר לי הלב, במקום להגן על עצמי. אמרתי, הלב שלו פועם מהר מדי, הוא לא יכול לרוץ כמוני, אז לאט לאט, קצת סבלנות. ואיפה פספסתי את הפנייה הזו, התעלמתי מכל התמרורים בדרך, חשבתי שאני תופסת את הגל אבל הסיכוי לעלות עליו באמת הוא בערך כמו הסיכוי לתפוס טרמפ בכביש 6.

וברגעים כאלה ששקט ככה פתאום, שהטרנזיסטור מתקלקל לי, אני לא יודעת כמה עוד אפשר לרקוד בין השירים, לשחק בדג מלוח הזה, להמשיך ליהנות מהספק. לא לשאול שאלות שאני לא רוצה לדעת את התשובות, לא להרים לך להנחתות. עד מתי אני אצטרך לחכות.

ללכת על חבל דק, לעשות סנפלינג על כל רגע שטוב ולהחזיק חזק...

ואם הייתי יכולה להתלונן לשירות לקוחות או להפוך שולחנות באיזה משרד הייתי רצה לעשות את זה, אבל אני החלטתי בשביל עצמי ואתה לא הבטחת שום דבר, אז זה מותר. ואולי בעצם קל יותר ככה, כשאין את מי להאשים.

אולי הייתי צריכה להרגיש איך זה להגיע אל הקצה, לרחוב ללא מוצא הזה שלא משאיר יותר מאופציה אחת, אולי הייתי צריכה שתחליט בשבילי שאני לא רוצה להשתתף במופע יחיד הזה יותר. לא רוצה לעשות קולות רקע וגם לא להיות ההדרן, לא רוצה להיות ההצגה שנייה שלך.

ואני מנסה לגרש את המחשבות שזוחלות לי לראש כמו הצפה של מים שמתחילים לנזול מתחת לדלתות, שאולי טעיתי, כי אני לא רוצה להתגעגע, לא רוצה לישון באלכסון, לא רוצה לעצום את העיניים כדי לשים את הקלטת שלנו מהתחלה. אבל הכביש הזה לא מתעקל יותר, ואני לא יכולה ללכת בנתיב שלא מוביל אותי לשום מקום.

לא רוצה להיות בקצה, אני רוצה לגרום לך להגיע אל הקצה. לחייך, או לבכות, או לחכות. לא רוצה להסתכל על חצי הכוס המלאה יותר, רוצה שתמלא לי את הכוס  עד הסוף. אני רוצה להפסיק לאזן אותך, אני רוצה להוציא אותך מאיזון, כמו שאתה הופך אותי כל פעם. רוצה שהלב שלך ידפוק מהר בגללי, שתחסיר פעימה כשאני לא מתקשרת, רוצה שיכאב לך, שתרגיש דקירה כשאני לא מגיעה, או לפחות צביטה בלב, שתרגיש שאתה מדמם מרוב געגוע כשאני לא איתך. רוצה להפסיק להרגיע אותך, רוצה לעשות לך רעש, שהכל יהיה לך בלגאן בפנים בגללי, להפריע לך את השקט. לא רוצה לתקן אותך, רוצה שתרגיש שאתה לא שלם בלעדי, שתצטרך אותי, שתרגיש רעב

ואם אחרי הכל, לא להצליח לגרום לך להתאהב,

אז לפחות להיות זו שעושה לך

רשרוש בלב.