אישה לוויתן

אני עייפה, אני רוצה להגיד דברים אבל מראש מתכוננת לזה שיהיה קשה לבחור את המילים.

ובכלל, כל העייפות הזו, כמו עייפות של אנשים מבוגרים ואפורים שעייפים כל הזמן, מיום ארוך ומעצבן או בכלל סתם מהכל, מאיפה הגיעה העייפות הזו, כמו של זקנים, מתי גדלתי כל כך הרבה. גדלנו. מתי היה הרגע הזה בו הכל השתנה, מתי הפכנו כאלה כמו שאנחנו עכשיו. אני רוצה תאריך, יום, משהו. אני מנסה להריץ בראש כרונולוגיה ולשבץ שם את הרגע הזה שגדלנו בו. מנסה למצוא רמז קטן בתוך גלים של ילדות, מן איפה אפי שכזה בתוך מסיבת פיג'מות של בנות ה'2 אצל מורן, או אפילו פעולה ביום שבת אחר הצהריים. בחיים לא הייתי מתארת לעצמי, והנה בכל זאת זה קרה. הייתי מוכנה לשים על זה כסף (למרות שבטח הייתי מנסחת את זה קצת אחרת), לעולם לא הייתי מנחשת שאהיה כל כך אחרת. מנסה למצוא שרידים מתקופה ישנה בתוך גוף של 162 ס"מ ו56 ק"ג. יש שם שברים של מראות וקרעים של תמונות, ואני מרגישה כל כך זרה לעצמי פתאום.

פתאום צריך חתיכת אמביציה בשביל לשבת ולהתחיל לכתוב. במקומות בהם בערו דברים נשארו עכשיו גחלים שחומים, היכן שדהרו סוסים נותר רק אבק. אני מנסה לסמן על מפה נקודה, מתי גדלנו. מתי הכל הפך כל כך אחר, אם זה היה כשסיימנו את הגן, כשעלינו לכיתה א', לתיכון... כשהחלפנו את השוקו בקפה. כשהפסקנו לשחק בברביות והתחלנו לנסות להיראות כמוהן. בוגרות ומפוכחות שכאלה, ידענו שזה לא יקרה, ובכל זאת התחלנו מאותו יום לראות באדם גוף ופרצוף ותו לא. דו מימדיים שכאלה, החלטנו שזה לא מספיק, הגיע הזמן להיות עמוקים יותר. ואולי אז זה קרה, כשגדלנו אל תוך מימד שלישי- יצאנו למסע חיפושים אחר נפש חדשה, פיוטית אם אפשר. אישיות לא אישית, בעצם זה לא משנה, העיקר שתהיה מרשימה. אז אולי באמת כל אחד ברנסנס של עצמו גדל ככה פתאום בלי לשים לב, עזב את עצמו ונשתל בתוך גוף חדש, אני אחר. אולי אז באמת, כן, בתוך גוף חדש, כשצמחו לנו שיערות במקומות מוזרים, כששמנו או רזינו, כשהשתנה לנו הקול והפנים התמלאו בפצעים, כשיישרנו את השיניים. אולי אז, השינוי היה דראסטי מדי אז היה צריך למתן אותו או לזרום איתו, אז זרמנו איתו.

אני תוהה אם התעצבנו לבד או שמשהו שינה אותנו, כמו שהמים מחליקים אבנים בנחל או מוחקים כתובות על חול חוף ים. כמה קל ללוש אותנו כמו פלסטלינה, אני נדהמת לגלות כמה חלשים אנחנו בעצם.

זה בטח קרה כשלא היינו פה, כשלא שמנו לב בדיוק, כמו שפיית השיניים מניחה בלילה את המתנה מתחת לכרית בלי שנתעורר. אולי זה קרה כשהפסקנו להאמין בה. כשהעיניים נעצמות והמחשבות נרדמות, בטח אז גדלנו, מתוך שינה, מתוך החלומות שלנו.

ואם גם לא אז, אז כנראה שזה קשור לרגע בו התעוררנו למציאות אחרת, הרגשנו את עצמנו גדלים בבת אחת וחשבנו שאסור לנו יותר להיות ילדים, איך לא התעקשנו לקבל עוד קצת מזה. אולי זה קרה כשהתחלנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, גדלנו ברגע שנהיינו מודעים לעצמנו. יותר מדי מודעים לגוף שלנו. כשהתחלנו פתאום לשאול שאלות, להבין דברים, כשלמדנו להעביר ביקורת. כאילו נגסנו בפרי עץ הדעת שאסור לאכול ממנו. זה קרה כשהפסקנו לאכול כדי להיכנס למכנסיים, כשהתחלנו לצבוע את הפנים כדי להסתיר את הבפנים.

ואולי זה היה כשהוקסמנו מהקסם, כשגילינו את מה שאסור וכמה זה מעניין הרבה יותר מכל מה שמותר ומוכר. זה בטח קרה כשהתחלנו לשעמם את עצמנו. כשניסינו לסבך כדי לעניין לנגן כדי לשיר לשתות כדי לצחוק להשתכר כדי להעיז, כשהחלטנו שצריך להזדיין כדי לאהוב לעשן כדי לחשוב, כשניסינו להתמסטל כדי להרגיש, כי כבר אז שום דבר לא מספיק ריגש אותנו.

גדלנו כשהפסקנו לרוץ, כשהתחילו להיתפס לנו השרירים, ביום בו התיישבנו מול המחשב. גדלנו כשלמדנו לשקר, כשהפסקנו לומר מה אנחנו מרגישים פנים אל פנים, ביום בו התחלנו לזייף חיוכים. התבגרנו והתכסינו במן מסיכת גבס מצחיקה ברגע שהפסקנו לראות הצגות והתחלנו לעשות הצגות. ביום בו למדנו לחיות ע"פ מספרים, כשלמדנו להתרגל, כשהסכמנו להתאים את עצמנו. במקום למצוא אופי איבדנו אחד, איך גדלנו כל כך מהר, ברגע אחד שהפסקנו לשמור ברחה לנו ילדות שלמה.

ואנחנו מסתובבים באדישות ישנונית ואוספים זיכרונות אל תוך שקית, מתענגים עליהם כמו ממתקים, כמו אורחים בתוך העולם שלנו, מסתכלים מרחוק ומשתתפים בהצגה של עצמנו, משתדלים להיות דרמטיים בתוך מציאות רומנטית להפליא, לבחור כמה שפחות ולהשאיר למישהו אי שם לקבוע לנו כמה שיותר. למדנו לשמור כוחות לקראת העייפות הזקנה הזו שמגיעה בסופו של יום.

השנים חתמו עלינו טביעות אצבע מטושטשות כמו פורץ בתים זהיר במיוחד, ולא ברור עכשיו איך ומתי בדיוק, אבל אפשר לראות בדיוק מה נגנז, מה נשאר ומה חסר.

ולי חסר הרבה. והזיכרונות כל כך חיים בי שזה כואב, עד שנדמה שאין שום פרופורציה בין מה שאני מרגישה לבין הזמן שחולף, כאילו מישהו מדפדף בדפי לוח השנה ואף יום לא נשאר ויש הרגשה תמידית של משהו שנגמר, ואני רק רואה את מה שנמצא מאחור ונצבע בשחור לבן, מבחנות של חוויות שמורות בקפסולות של זמן, ואני יודעת, אני גדלתי ביום בו התחלתי לרוץ, ביום בו התחלתי לכתוב, כשניסיתי לזכור. אני גדלתי כשלמדתי להתגעגע. כן, אז, כשענדתי לראשונה שעון על היד, כשהזמן החל לשרוף לי את הדם, לנזול לי בין האצבעות... היום בו הפסקתי לחכות. ואני עדיין לא לגמרי בטוחה, אם להיות גדולה זה להבין יותר או סתם להתבלבל , או אם זה טוב לי, ככה, לגדול...

הרי בסוף, למרות העייפות אני ממשיכה להתגעגע, וכותבת הכל.

   -נעה