אתם לא מכירים אותי אבל
אני שלכם. אתם עשיתם אותי דרך הרגליים,
במו ידיכם. אתם שחפרתם לי קבר מזהב
האם אתם חושבים עלי עכשיו?
אוהביי, רוצחיי,
ששרטטתם בדם את החיוך על שפתיי
הצבתם אותי על מסכי האקרנים
השחזתם הסכין כבידור להמונים
אני, שלא הייתי אני
לולא אתם. אני שהייתי
הסקס האחר שלכם, הפנטזיה האולטימטיבית
למעשי אוננות. אתם הפכתם אותי סמל -
ואני רציתי לעשות אמנות.
בתוכי הייתם בוכים בלילות, הייתי מזמזמת
לכם
שיר ערש קדמשנתי, כמו בדיחה מעולה
בעיניי הנוגות, בקולי הנפלא
מצאתם בי נחמה, ברגליי הארוכות
בבוהק שיניי, בעורי הלבן. תפסתם מחסה
בצל המחשוף בין שדיי
בסיגריה הארוכה שבין אצבעותיי
בבד השיפון של שמלתי הלבנה
בראתם לכם אישה נאמנה
וחלמתם, וחשקתם וסגדתם
ועשיתם לכם דמות, פסל
ותמונה.
מי אתם, אנשים הזרים לי
מאוהבים בי מבלי שאכיר אתכם
מבלי שתכירו אותי.
מבקשים את כל כולי, לטעום חתיכה ממני
אתם לא רוצים אותי -
אתם רוצים להיות כמוני
הייתם מחלקים אותי כמו עוגה לאורחים,
חופנים ישבני בידיים מזיעות
אולי מניחים אותי לראווה בסלון
מטביעים צילכם בעיניי הבהירות
חולצים עקביי, מפסקים שתי רגליי;
הייתם מביטים דרכי, לא עליי
ומה היה נותר לכם ממני, מה היה נשאר לי
מכם
אם שערי הזהוב שיבה היה, אם עורי החלק
היה קמל
הייתי משעממת אתכם עד מוות, שחקנית
מכובדת
עם מה שפעם היו קימוריי, בושם זול, ריח
עצל
מה היה נותר לי ממני אם לא הייתם רוצים
בי
אם דמותי כבר לא הייתה
משתקפת בקרנית עיניכם
מעולם לא הייתי שייכת לאף אחד, לכן אני
רק שלכם.
ומי אהיה לאחר שאחלוף
ביקשתי להשתעשע בספק הקל
שיש לי אותי גם
כשאין לי קהל. האם אני
אני, גם אם יד כל במנוחה לא תמשש
אחרי הכל רציתי לחיות לנצח
בת 36.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
