ספרים זה אחד הדברים היפים ביותר שקיימים בעולם הזה.

סיימתי עכשיו את אחד הספרים הכי יפים שקראתי בחיים. (אישתו של הנוסע בזמן)

זאת הפעם השניה שקראתי אותו. ובדיוק כמו הפעם הראשונה, במאה עמודים האחרונים פשוט זרמו לי דמעות על הלחיים.

זה מה שכל כך מדהים בספרים. זה לא שזה אמיתי, זה הכל בדמיון. שום דבר בספר הזה לא קרה במציאות. זה קרה רק במוח של הסופרת שכתבה את הספר, וזה קרה רק על הדפים, וזה קרה רק בראש שלי כשקראתי את הספר. אבל זה מרגיש כל כך חי, כל כך אמיתי. כאילו גם אני חלק מהסיפור, גם אני נקשרתי לדמויות ולעלילה, וכך גם אני בוכה ברגעים הקשים ומחייכת ברגעים הטובים.

זה הספר היחידי שיכול לגרום לי לבכות (בינתיים, מבין כל הספרים שקראתי עד עכשיו). אתם כבר יודעים שאני מכורה להארי פוטר (ואם לא, אתם לא מכירים אותי כנראה), אבל באף קטע בספר, אפילו לא בפרק האחרון (לא האפילוג..) לא בכיתי. לא הזלתי דמעה אחת. ובספר הזה, אישתו של הנוסע בזמן... זה כל כך מרגש ומציף ונוגע ופשוט מדהים. אז בכיתי. כי נקשרתי כל כך. כי לא רציתי שיגמר, כי לא רציתי שזה יהיה הסוף, כי פשוט לא רציתי שזה יקרה. אבל זה קרה. זה קרה, כי זה מה שהיה כתוב בדפים, וידעתי שזה מה שיקרה, כי כבר קראתי את הספר הזה. ועד כמה שרציתי שזה לא יקרה, זה אכן קרה. אני חושבת שזה הרעיון של הספר הזה. שהכל קבוע מראש, שאי אפשר לשנות כלום בקשר לעתיד, חוץ מברגע עצמו, ברגע המכריע, שבו אתה מחליט ובוחר בשביל עצמך. אם תסתכל על העבר ותחשוב "אוי למה עשיתי את זה, ולמה עשיתי את זה" זה לא יעזור בדבר, כי העבר כבר קרה, ואי אפשר לשנות אותו. צריך לחשוב על ההווה, ולנצל אותו כמה שאפשר. זה לא בדיוק הרעיון של הספר, אבל ככה אני מעדיפה לראות אותו (כי את הרעיון של הגורל שקבוע מראש אני לא אוהבת).

הייתי ממש בהתלבטות אם לקרוא את הספר שוב או לא, כי ידעתי מה זה יעשה לי בסוף... ועכשיו אני נמצאת שם, בהרגשה המוזרה הזאת, של החצי דיכאון חצי שמחה, ואני לא ממש יודעת מה לעשות. אבל זה שווה את זה, כנראה, כי זה ספר מדהים.

שיר.