Angels Graveyard

הוחלט שאני אנסה לכתוב שוב. כמובן שאני התאבק פה עם תימלול ממוחשב מאוחר יותר, מכיוון שכל הנכתב כאן נמצא על דף ונכתב בעזרת עט, ועקב כתב הגריאטרי יתכן שיאבדו מספר רעיונות כלליים, אך לא אוותר ולא אחסיר כלום.

אני סך הכל אדם, ולכן את כל תבונותיי וכל הפילוסופיה שאני חיי לפיה, וחושב עליה על בסיס קבוע, החלטתי לנסות לכתוב ולחלוק על מנת שאוכל לצאת למסע החיפוש הנפשי האחרון ובסופו לאחוז בתמונה הגדולה, ובכך לסיים את המרדף המתמיד אחרי הרובד החבוי במחשבה שאינני מצליח להבין.

החל במספר הצהרות:

-זוהי הגירסה הראשונית, שלא עברה עריכה מעבר לדקדוק וגם זה נמצא בתהליך.

יתכן ויצורפו רעיונות כלליים, דוגמאות נוספות והסברים מעבר בגירסאות מתקדמות יותר אך לעת עתה זוהי גירסה ראשונית, כרך 1.

- כל הנכתב כאן נכתב בצורה סובייקטיבית ויתכן מצב בו חלק מהנכתב מובן רק מנקודת המבט שלי, ולא יהיו ברורים ומובנים.

במצב שכזה, יותר מאשמח להסביר, ואפילו לנסות לתמלל את החלק מחדש על מנת להבהיר את הנקודה שלי.

- כמו כן יתכנו מספר מצבים בהם יורגש שחלק מהמשפטים חזרו על עצמם, זה נגרם עקב כך שעברית היא שפה יחסית מצומצמת ואוצר המילים בה מועט, ולכן התקשתי ליצור גיוון(אולי לאחר עריכות מסויימות אשתמש ביותר אנגלית על מנת להכניס יותר צבעוניות לתוכן.

- ככל שאעמיק יותר במסע המנטלי שאעבור כאן, כך אתקרב יותר לסתירה עצמית, ויתכנו מצבים שתחילת העמוד וסופו יהוו סתירה אחד לשני.

אבקש מכם סובלנות, מכיוון שאנסה כאן להילחם בקוד האנושי ממנו אני בנוי, ואלחם בכימיה שיוצרת את התובנה שלי על מנת להתעלות ולהבין את הפרדוקס האנושי. את התובנה וממה היא מורכבת.

כמו כן מכיוון שכל הנכתב כאן הוא בסך הכל הגדרה אנושית ותלויה אך ורק בתפיסה שלי כלפי הטבע והקיום, וייתכן הסיכוי שאינה משפיע בשום צורה ושגויה במלואה, אתנצל מראש ואטען שאינני מתיימר, אך עם זאת יותר מאשמח להגיע לתשובה.

הטענה פשוטה: התשובה(או הכניעה) למציאות נמצאת אי שם, ולא הפאן המטהפיזי שמתמטיקאים ופיזקאים רודפים אחריו שנים, מכיוון שכל התיאוריה שלהם מתבססת על הגדרה אנושית. גם לא הרוחניות היא שמושכת אותי, מכיוון שהיא רק תוצר של פרימיטיביות והתפתחותיות שגויה של חיה שבחרה בתשובה הכי פשוטה וברורה לסיטואציות שנשארו בלתי מוסברות.

אני אחפש את התשובה(אתיימר לחפש) לצורת החיים האידיאילית, ואנסה לבסס את דעתי האישית כלפי הקיום.

אולי אני אנצל את הכתיבה למסע חיפוש עצמי, ואשליח את זה בטענה שאני תורם ומשנה עולם, ומכיוון שאינני שונה בשום צורה ומודע להיותי גם אדם, אני אנסה ליצור הזדהות מכיוון שכולנו מבוססים על אותו קוד וגנום וכימיה זהים, ולכן אחתור למציאת עמק השווה. אני לא אחפש מוסכמה והכרה חברתית ולא אכנע לקונפורמיות, לא עקב היותי לוחם צדק אלא מכיוון שאינני רואה כל סיבה לתת לאנושיות הפרימיטיבית שבי להשתלט ולפסול את האופציה להארה.

על מנת להניע את הזרמים החשמליים בתאי המוח שלי, אנסה לשמור על החומר גלם טהור ואתנהל בצורה חיה, כלומר אכתוב ואחשוב בו זמנית על מנת שאוכל לשמור על כנות אמיתית ואספיק לפני שיחמקו המחשבות מהאחיזתי.

עקב היות האדם סובייקטיבי, תלויה מחשבתו ונקודת מבטו בשארית האנושות. כלומר כל נקודת המבט של האובייקט(האדם) היא זהה ואבסולוטית. נכון, לכל אדם היכולת להגות דעות עצמאיות, וכיבכול כל סובייקט באנושות יהיה “שונה” ברעיונותיו אך זוהי אך ורק סטיית תקן קטנה ב”תובנה הטהורה” מכיוון שכל הרעיונות והדעות נקבעות אך ורק על ידי הסובייקטים הקדמו לאדם.

כלומר, אף על פי שכל אינדיבדואל יכול לטעון שהמחשבה שלו יחודית אך ורק לעצמו(יתכן והיא דומה בבסיסה לדעות האחרים, אך התחושות שהוא חווה כלפיה אינן חופפות לאף אדם אחר), עדיין אנו נספוג בצורה לא רצונית את המציאות שנכפנו לחיות בה עקב הגדרות האדם.

כל מה שידוע לנו כיום, זוהי תערובת של דעות סובייקטיביות של האדם, וכככל שיותר סובייקטים מסכימים על כך, האדם מגיע למוסכמה שזוהי המציאות המתממשת.

לדוגמא, האדם החליט שיש זמן וכוח כבידה, ולכן מתקיים הזמן והכוח כבידה.

האם החוקים של האדם חלים גם על הטבע, הים, הצמחים? אך ורק בעיניי האדם, מה שהוא הגדיר כצמח כים וכטבע מתקיים הזמן וכוח הכבידה. כלומר הוא לוכד את כל הקיום במציאות שלו ומגדיר חוקים ומחיל אותם עליהם.

לאחר מכן כאשר נולד אדם חדש, הוא נולד עם החוקים הללו, נולד לעולם שכבר המציאות בו נקבעה לו.

נכון, לפני הכל, לטעון שכל מה שהאדם מכיר ולא להאמין בכך, זוהי בגידה באנושיות שלי וניסיון ליצור באג במערכת.

זה בלתי אפשרי לתפיסה מכיוון שזהו פרדוקס תבונתי, וכל הטענה גם היא סותרת את עצמה מפני שלטעון אותה היא הגדרה אנושית גם היא.

יתכן העניין, שהחוקים שהאדם הגדיר הוגדרו עוד לפני, ביצירת כדור הארץ, או אפילו יצירת היקום.

כאשר נוצר היקום הידוע לאדם, בעצם נוצרה התודעה.

לכן היקום הוביל אותנו להווה(בעצם היקום יצר את הזמן, הכבידה וכו') ואנחנו בסך הכל הגירסה הכי עדכנית של התודעה שלו, אנחנו היקום חווה את עצמו בצורה הכי מתקדמת שאליה הגיע, “התהוות הכימיה בתפארתה” אם תרצו.

בהתחלה היווצרות הכוכבים הייתה שיא התודעה, וכעת אנו השיא.

ולכן בעצם יתכן וקיים ספקטרום שלם שאיננו מתקיים בתודעה, מכיוון שעם גודלו של היקום בעיני האדם, העניין מאוד ספציפי ומועט.

אתחיל בשטות בדיונית, בשביל לפלפל קצת את העניין ולפקס את עצמי ואת מי שקורא את הנכתב, משם אמשיך לרעיונות יותר פרקטים בתקווה שאסחף ואסחוף איתי.

מחשבה שעברה בראשי מספר פעמים כשחשבתי על ה”על-טבעי”(מיותר לציין שזה רק בגדר הדמיון, אך תמיד נחמד לפנטז, וכמו כן רק מתנשל מאחריות כלפי טענות פנאטיות).

אז אזרוק את זה לאוויר, שליטה מנטלית בפיזיולוגיה הגופנית, תארו לכם יכולת. בפעולות לא רצוניות של הגוף, שליטה בפעולות שרק האבולוציה מאפשרת לנו להגיע לשליטה בהן.

אנו כבני אדם, מסוגלים לדוגמא לבצע כיווץ שרירי, להבנות את המבט, לסגור את העפעפיים ולמצמצץ, היכולת לשאוף ולנשוף וכמו כן גם לעמוד, לשבת, לחייך.

כמו כן גם מצאתי את עצמי במספר רגעים בהן הגוף היה נמצא באופוריה בה אני מרגיש את הדם זורם בעורקיי, לחץ, עיקצוצים, תחושות לא רצוניות, או תחושות כן רצוניות שאיננו יכולים לזמן לפי גחמתנו.

בצורה בדיונית, תארו לכם שולטים בתיעול הדם בגוף, שליטה מלאה בזרימת הדם מגפה לגפה.

טונוס שרירי לא רצוני, כיווץ שרירים פנימיים קטנים וחבויים שאיננו מסוגלים להרגיש, אך הגוף משדר ומקודד להפעלתם, הקוד הגנטי כן נמצא שם.

המערכת שלנו והמוח שלנו, הם בעצם אנחנו.

אם הפעולה מתקיימת במערכת, ומתבצעת על ידי המוח, האופציה לשליטה בה קיימת.

ניתן לראות בספרי ההיסטוריה שאנשים מסויימים למדו לשלוט בפעולות מסויימות, כגון כיווץ שרירים לא רצוניים ומיניטורים, שליטה במערכת העיכול בצורה לא נורמטיבית, חיבורים עצביים שקיימים בכל אדם אך אינם אמורים להיות בגדר תודעתו.

כמו שאנו נבדלים מצמחים וחיות ביכולות מסויימות, כולנו הגענו מאותו יסוד, ולכן כולנו חולקים את ה”מתכון” ליצירת התובנה.

מכיוון שהחוויה היא אך ורק סובייקטיבית, לעולם לא נוכל להזדהות עם חוויה מכל סוג אחר ולכן איננו יודעים עם אנחנו הוא השיא.

כמו שחיות מסוימות מסוגלות לראות צבעים שהאדם אינו רואה, כך מתקיימות אפשרויות אפילו אך ורק במגדר הטבע שאיננו מודעים אליהן.

אינני ביולוג ואינני חלוץ במדע, אך אני מודע למה שמכיל אותי ולרגשות שאני חווה בגופי.

כמו שאנו נבדלים מצמחים וחיות ביכולות מסויימות, כולנו הגענו מאותו יסוד

- נשאר בגדר הבדיוני.

בשלב מסויים אנו כבני אדם התחלפנו מהיותנו ברברים פרימיטיביים המונעים אך ורק על ידי הורמונים ורצונות אינסטיקטיביים והישרדותיים לאדם החושב.

מהצורך ביצירת המשכיות האדם על ידי רבייה בלבד, החלנו לרדוף אחרי המין לצורכי סיפוק ופורקן, מליקוט מזון לצורכי הישרדות נוצרה הגרגרנות חסרת הגבולות, עינוג בלוטות הטעם ופיטום לא פוסק.

רק לא מזמן, במימד הזמן הפיקטיבי שהאדם המציא לצורכי תיעוד היסטורי, וביננו, בשביל להשתיק אנשים ששואלים שאלות גדולות מדי, התקדם מדרגה אחת באבולוציה על מנת שיתאפשר לו להתקדם אל מימוש הפוטנציאל הביולוגי שלו על ידי יצירתה של התודעה והמחשבה האנושית.

כל המושגים וכל הרעיונות, המוחשיות והמטהפיזיות, תלויות אך ורק בעיניי המתבונן.

את הזכות לתסביך האלוהים שמיימי נתן האדם לעצמו ועל ידי כך כלא את עצמו במטרה למצוא את הכיוון והמטרה הסופית, וליצור אמונה על מנת שעל ידיה יוכל לטענתו להגיע לגאולה. האדם קולל על ידי כך שקיבל את הכוח לקבוע ולהגדיר, ומכיוון שלאדם הראשון יכולת הסקפטיות לא הייתה כל כך ממשית(האמינו להכל), כל קיומנו הוגדר על ידי אנשים שפעלו לפי דעתנות לקויה.

וכך החל חיפוש התכלית, חיפוש אחר סוף מושלם, האדם החל לנסות ליצור סדר בכאוס, בצורה אירונית למדי, מכיוון שהכאוס יצר את האדם, ולאדם כבר אז החל לנסות להתעלות על יוצרו בצורה הכושלת ביותר, “קביעה אבסולוטית”.

בין כל זרמי הפילוסופיה לאורך ההיסטוריה אין שום ערך של אמת כי הרי האדם, הוא היוצר של הפילסופיה.

פשוט מאוד:

אם אדם טוען טענה וכל האנושות מאמינה בטענה, נניח שהשמיים כחולים, אז הטענה נכונה.

אך מה קורה כאשר לא מתקיים האדם? האם השמיים עדיין כחולים? אך ורק בעיניי האדם.

אבל לא אגלוש לתיאוריית הקוואנטים, מכיוון שסביב זה יש מספיק תעמולה.

קיים הבדל בין כיצד האדם תופס את היקום ולבין איך שהיקום מתקיים בפני עצמו.

על ידי המצאת המדע החלנו לחקור את העולם שאנו מצליחים לעכל בתפיסתנו, אך בשלב קדום יותר, לפני שהצלחנו להסביר תופעות מסויימת שאנו חווים היינו משליכים עליה את הלא נודע.

האדם המציא לעצמו עולם בו הוא ממוקם במרכזו וכל הסובב אותו האדם הסביר וקבע לפי גמחותיו. האדם יכול לחקור את התופעות שהתבונה שלו מניחה על המהות שלו, אך אינו יכול לטעון זאת כלפי הדבר עצמו.

מעשה אנוכי זה שלא מותיר לשום זרוע לבקר את התובנה, מכיוון שהביקורת היא פרי התובנה, ונמצאת מתחתיה בשרשרת ההיררכיה. התובנה תטיל בעצמה ספק, אך איננה יכולה להתעלות ולעכל את התשובות לספקות.

כל ניסיון לעילוי כזה הוא האחראי על היווצרות המוסר, הגורל, היווצרות האנוכיות ובעצם להיווצרותם של כל הערכים הרעיונות והכלים בהם אנו מנהלים את האנושיות שלנו. על ידי כך הגדרנו את חייו של האדם ופתחנו אופציות(כמובן שהתהליך ממשיך) לפיהן הוא יכול להתקיים.

לקלישאה שהמחשבה יוצרת מציאות, יש להוסיף “לא גשמית” מכיוון שהמחשבה יוצרת את המציאות התודעתית בה האדם מתשמש על מנת להתקיים ולחיות, וימשיך כך.

לצערי כציניקן מושבע, אני מודע להיותי לכוד בלופ אינסופי של רגשות מחשבות וספקות שמבססות את קיומי, אך בו זמנית יתכן שהם אך ורק כלים שהומצאו על ידי קודמיי, בצורה אקראית לחלוטין, וזוהי המציאות שאותה אני חיי.

ולכן יתכן וכל הנכתב כאן גם הוא בסך הכל יצירה שהמחשבה יצרה על מנת להטיל בעצמה ספק ובכך לפתח את האנושיות.

אך האם אילו, בשלב האבולוציה המוקדם ביותר בו נוצר הDNA הראשון שהגדיר את תחושת הכאב, לא היה מוגדר המושג, , האדם היה מודע לקיומו של הכאב אם לא היה מועבר אליו הקוד? ככל הנראה שלא, אך כבר טבועים בי העצבים שאחראים על הכאב, ובאותות חשמליים אינני יכול לשלוט.

אך עם זאת האם גם הרצון לצחוק, פסימיזם ואופטימיזם, מורבידיות או הרצון לחיות, האם גם אלו מוטיבים שאנו מקודדים אליהם והחלו עוד לפני האדם או האם אלו אך ורק פרי יצירתו של אדם ומעולם לא היינו מודעים אליהם ללא חינוך חברתי ומורשת ריגשית? האם מעולם לא היינו מודעים אליהם ללא דעות של אובייקטים וספיגה חברתית חינוך, או האם הכל החל מאותו הבסיס והדעתנות הזו היא לא רלוונטית כלל מכיוון שהוגדרנו כך.

בכל מקרה, כך האדם ביסס לעצמו סביבה שמכילה את מה שהוא מגדיר כ”מוטיבים אנושיים” וקרא תיגר לקיום היקום ותודעתו, והחל לשאול שאלות.

האדם הפשוט, שצמח מצילמו של הקוף, שגם הוא בעצמו בסופו של דבר עניין דיי חדשני, שואף לדעת, הרצון למצוא את הסף רחוק ממנו. במימד הזמן שהאדם יצר שאך ורק משפיע על נקודת המבט שלו ולא על הדברים כלעצמם, יש עדיין הרבה לאן לשאוף.

יש לאדם מחלות לרפא, תיאוריות לממש וטכנולוגיה לגלות. ובמגביל מתנהל המרדף אחר דברים מעל התודעה והתובנה.

כך נוצרת סתירה פנימית מכיוון שהאדם האנושי יש גבול לדמיון.

וכאן זה ניהיה מסובך חבריי:

נחל בהנחה היפוטטית ונטען שאנו יודעים כל פרט אפשרי עד היום.

עכשיו ניקח את כל הידע הזה ונניח אותו בצד.

נצטרף אליו את הסברי היצירה של היקום הידוע לנו ויחד גם נניח בצד כל שאלה כוללת לגבי תפיסות חיים רגשיות ואנושיות, לגבי מוסר וערכים ולגבי גשמיות וקיום, ונניח בצד גם את השאלה של מדוע נשאלות השאלות.

עכשיו את כל היחידה הזו ניקח ונרחיב - ניקח כל מחשבה שאי פעם חשבו, כל מחשבה שאי פעם יחשבו וכל מחשבה שבתיאוריה, ניתן אי פעם יהיה לחשוב. ניקח את העבר ההווה והעתיד אל כל אינסוף הקצוות שלו.

דוגמא למחשבה שאיננו מודעים שבפוטנציאל שלנו לדמיין: הסתכלות האנושות לפני 2000 שנה כלפי האלקטרוניקה.

האדם מעולה לא דמיין לפני 2000 שנה את האופציה לקיום המדע של ימינו.

לכל אחת מאותן אינסוף אופציות יחד עם כל הידע וכל אותן אינסוף אפשריות שקרו ויקרו, כל אופציה שניתן לדמיין לדוגמא תופעה שתתקיים נניח בצבע שונה(פרי בגוון אולטרה שלא ניתן לראות בעין אנושית), או תופעה בדיונית שאין ביכולתו לקחת דוגמא מהקיום עצמו ולכן יש בכך צורך ליצור זאת על ידי מוחנו ולחבר מראות ומחשבות על מנת לגרום לאותה מציאות מדומה להתרחש בדמיוננו.

מכאן, ניקח את כל אותן אינסוף האופציות, המחשבות וההתרחשויות, את שראשראות הבדיונות והדמיון של כל אדם לאורך ההיסטוריה וכל אדם שאי פעם יחייה לאורך העתיד, נקבל את סך כל גבול התודעה האנושית.

הבעיתיות בעניין שאיננו יכולים לעכל את הרעיון של סיכום ההבנה מכיוון שהמידע הפונטציאלי שהאנושות תשיג בעתיד לא קיים בהווה ולאנושות עוד דרך ארוכה של למידה והגשמה.

מכיוון שהעתיד לא ניתן לתפיסה וחיזוי אלא אך ורק על ידי מחשבות בדיוניות, אך עם זאת העתיד כן אבסולוטי ובשביל האדם העתיד לא ניתן לעצירה, ניתן לצאת מנקודת הנחה שהאדם בשלב מסויים כן יגיע לשלב ההבנה שבו הוא יכול לחזות את כל נבכי האנושות לכל קצוותיה. על ידי גזירת פרמטר הזמן והפיכה התיאוריה הזו לאוניברסלית, ניתן לטעון שהאדם בעתיד יוכל לבחון את אותו הספקטרום האינסופי של האופציות הקיומיות והבדיוניות שבעצם כולל את כל תכלית וקיומה של התודעה וההבנה האנושית, לאורך הזמן כולו וכמו כן לפניו ואחריו, ובהסתכלותו של האדם על הטווח האינסופי המוגבל שלעולם לא לצאת ממנו.

אם כל האנושות תחדל מלהתקיים, האם הכל יחדל מלהתקיים? או האם אך ורק האדם יחדל מלהתקיים?

האם האדם יקח איתו את מימד הזמן? לשאלות הללו ולתשובותיהן יש השפעה אך ורק על האדם, ההיתכן?

העונש באנושיות הזו, היא הרעב להבנה אל מעבר לקיום וספקטרום התודעה האנושית. האדם נהיה מודע והגבולות הופכים לברורים וגלויים יותר מרגע לרגע, הוא מתחיל לקבל על עצמו את הספציפיות האקראית בקיומו, ועל ידי אותן מספר אופציות ותופעות מוגבלות, מוסברות או לא מוסברות, הן כל מה שהאדם קיבל ואיתן הוא ישאר לעד.

האדם רואה וחווה את היקום בו הוא נמצא. אף על פי האקראיות ממנו היקום נוצר, והאקראיות בתוצאה שהתקבלה(הקיום עצמו כביכול), נשמרת ספציפיות מסויימת שמובילה אותנו אל ההווה שמתרחש ברגע זה.

כלומר כל מה שמתקיים בהווה שבו אנו נמצאים, כל מה שבתאוריה יכול להתקיים בהווה בו אנו נמצאים, לא רק מדעית, אלה גם כל מחשבה תאורתית ובדיונית, עדיין תוגדר כשואפת לכלום.

מדוע?

הספקטרום האינסופי שכולל את כל התודעה האנושית, יכלול גם סיטואציות שהאדם לעולם לא יעלה בדמיונו ודעתו.

כך נוצרת לה סתירה כלפי תפיסת האינסוף האנושית מכיוון שהאינסוף שהאדם הגדיר תלוי אך ורק בגבול התודעה שלנו, בגבול תפיסתו ולכן המציאות תלויה בנקודת המבט של האנושות.

עם זאת נוצרת התהיה היכן נמצאות האופציות שמתקיימות מחוץ לתודעה האנושית, והאם האדם מגביל את קיומן על ידי אי היכולת ליצור ולהבין אותן בתודעתו? האם אין לאדם השפעה על המציאות ככלל והן קיימות והוא לא מסוגל להיות מודע לכך? האם לאדם השפעה על המציאות ככלל, או האם המציאות ככלל היא אך ורק המציאות שהאדם הגדיר לעצמו? כיצד אדם יוכל לבטל פרדוקס בו הוא מנסה להבין את מה שלנצח ימצא מעל תפיסתו?

אני אגלה לכם סוד, כחלק מאותו הגזע מדובר, הפתרון מאוד פשוט.

האדם הגביל את הקיום והתובנה שלו לתוך יכולות הדימיון והחשיבה שלו.

כאשר האדם רצה לשבור את מגבלת הטריטוריה שלו, פלש גם אל הים השמיים ובסוף גם לחלל.

כאשר הזדקק האדם למידתיות ומשמעות לחיים ולמוות, המציא את הזמן.

הנקודה נשארת זהה, אנו אך ורק מכלול יכולת התודעה שלנו.

אני מאמין שאם יכלה להתקיים תודעה מסוג אחר, ייתכן והיו קיימות אופציות שונות לגמרי שאינני מסוגל להיות מודע אליהן.

אך כאן אנו חוזרים אל היופי בפרדוקס הבלתי אפשרי בו האדם ירדוף אחרי מה שאינו מסוגל לעכל.

התשובה לעד תימצא מעל התודעה האנושית, והאנושות גם אם ינתן לה פרק זמן אינסופי, לעולם לא תגיע אליה.

יקומו הסקפטים ויגידו שהאדם הוכיח את עצמו במהלך ההיסטוריה וזה מספיק בעיניהם בשביל לטעון שהפונטציאל האנושי הוא כן להגיע לאותה גאולה.

על הדף זה פשוט יותר אבל כל ההגדרות הללו שהופכות את האדם לחלוץ התודעה, הן אך ורק פרי דימיונו, ולכולן גבולות ברורים.

מדהים לראות כמה קל להגביל את יכולות ההבנה שלנו בין שנייה(חוסר היכולת לתפוס צבעים מסויימים, דברים בלתי נראים, גלים, העל טבעי, בין אם זוהי היכולת לעוף, ובין אם אפילו קיימת האופציה לאינסוף יקומים מגבילים).

נניח והאדם יתפתח, ותפיסתנו תוכל לעכל את המושגים הללו, עדיין אנו ניכלא באותו הטווח של תפיסת הקיום.

לאט לאט לאורך הזמן, יכלו להצטמצם המקרים הללו, ובסופו של דבר נישאר עם הגבול הברור שאיננו נוכל לעבור.

המוח של לא יאפשר לנו, כי נגיע למימוש מלא.

לאחר שכל החקר יגיע לקיצו, נמצא את עצמנו בהתמוטטות כללית כי נבין שכל ההבנה האנושית הינה אפסית בהשוואה לתמונה הגדולה. אנו נסכם את כל הספציפיות. לאחר שהאדם האחרון יניח את הפיסה האחרונה שתיצור הרמוניה בכאוס, יבין האדם שאת הכאוס הוא יצר ושהכאוס הוא חלק פעוט, בהשוואה למה שיכול להיות.

אך האדם לכוד בכלוב שיצר לעצמו מכאוס והרמוניה, גם אם יהפוך את עצמו לאלוהים, לעד ישאר עם שאלות שלא יוכל לענות עליהן.

הפחד הגדול שלי ביותר שאותו אשתף איתכם, חוץ מהאכזבה הגדולה שאני אך ורק בן אנוש שכל היווצרותו היא אך ורק צירוף מקרים מחושב וספציפי שאין בו שום עניין.

הנני נמצא כאן וחושב מדוע מלחתחילה התאפשרה האופציה להיווצרות הקיום ומדוע התרחש בצורה כה ספציפית.

יושב ורואה ערי ענק בנויות מחלון המטוס, נבלעות אל תוך החשיכה, ומתייפח כי אינני אוכל לעולם להבין מה אמיתי ומה לא, מהי אמת בפני עצמה, מדוע יתקיים חומר ועוד עם חוקים כה ברורים, או האם החוקים שגויים והכל הוא סך הכל תוצר שאני מקרין דרך עיניי מכיוון שאינני יכול להתמודד עם המציאות.

יש משפט שאומר: ”בכל רגע אנו מתים וחיים לנצח באינסוף יקומים מגבילים”

עם זאת, מרדף האדם אחרי מעלות תודעתו לא יגמר לעולם.

לאחר שהאדם ימצא את בסיסו של החומר(תפיסתו של האדם למהו חומר כמובן, מכיוון שאנו עדיין לכודים בהגדרות שלנו לקיום), והאדם יוכל ליצור את כל האופציות בספקטרום התודעה שלו, ובעצם על ידי כך להתעלות על תהליך הבריאה עצמה, ליצור את “אינסוף האינסופים”, לברוא את כל האפשריות שהאדם מסוגל לברוא, הכל שוב יצטמצם וישאף לאפס.

“מכיוון שהאדם הוא המגדיר לאדם, האדם ישאר לכוד בחשיבה האנושית.”

אני מרוצה.

אני מכיר בתמותתי.

אני מכיר בכך שהינני תוצר של משהו חסר תכלית.

אני מכיר בכך שהינני אך ורק מבנה כימי, שהינני תערובת הורמונים, והכל תלוי אך ורק בתגובות עצביות וחישה, וכל היווצרות המחשבה הרגש הנפש והתודעה הם בסך הכל תוצר של תנודות פיזיולוגיות.

אני מכיר בכך שכל הנכתב כאן הוא הפרדוקס המושלם, מפני שאני סותר את עצמי בכך שאני טוען שכל התהיות להלן הן אך ורק שטות, וזוהי אך ורק עוד תיאוריה בתוך הספקטרום האינסופי אותו הגדרתי, ויתכן והתשובה שגויה לחלוטין.

אני מכיר בפחד, הפחד והאכזבה שלמרות שהסיכוי קלוש מאוד, וככל הנראה הכל כאן הוא אך ורק בידול ספיציפי, אך עם זאת יתכן ולאדם תימצא התשובה והיא תיהיה סופית.

אני מכיר בגבול המתמיד כשאני חושב על מה שהתרחש לפני תחילת היקום והתודעה הידועה לנו, וגם לאחר שהאדם יגלה זאת, ימשיך להיבלע אל תוך מערבולת של חוסר הבנה, לנצח.

אני מודע למה שאני ממציא לעצמי קיום ויודע איך להתנהל ולנצל אותו לפי החוקים שהמצאתי ובניתי בשבילי.

אני תוהה, האם האנושות תגיע לגדולות מקסימליים ובשלב מסויים באמת תצליח למצות את התבונה, או האם היא בדרכה לטימיון והעלמות.

אני כותב, על מנת להתמודד עם אותן שאלות, ואני בטוח, שאם היה מתקיים מה שהאדם הגדיר כאל, או אפילו תודעה מסוג אחר, אותן השאלות היו נשאלות, או שאלות שאינני אוחז בהן היו נשאלות, וגם לעולם לא היו נמצאות התשובות.

ובסופו של דבר תישאר לאדם את אותה השורה הריקה שלעולם לא יהיה ניתם להגות ולמלא, מכיוון שאין לתובנה האנושית את היכולת ליצור אותה, והניסיון עצמו הוא פרדוקס.

אני מודה בתבוסתי.

השאלות שלי הן ללא תקווה.

התשובות שלי לעולם לא יתקיימו.

אפסיק להילחם באנושיות שלי, מכיוון שהיא תמיד תנצח.

אך זהו היופי, היכולות לחיות ללא פחד, על ידי ההבנה וההכרה במציאות שהאנושות חייה בה, ההבנה בפשטות והספציפיות שבה, ללא צורך לרדוף אחרי הבלתי אפשרי.

בעבר האדם יצר לעצמו את רעיון האלוהות על מנת להתמודד עם חוסר היכולת תפיסה.

כמו כן האדם ימשיך להתמודד עם גבולות הניסיון והתודעה, ויצור לעצמו כלים זהים או בעזרת כלים חדשים.

אך גם כאשר האדם יגיע לשלב שבו יהפוך לרעיון האלוהיות שהוא הגדיר לעצמו, ימצא את עצמו ממשיך לשאול את אותן השאלות.

*ניתן לשלוח ולהעביר לאנשים שלדעתכם יהנו מהנכתב.

- אלון זאיצ'יק