הוא עזב. ככה פתאום.
ידעתי שהוא יעזוב בקרוב, וכשאני אומרת "בקרוב" אני מתכוונת לבעוד שבוע לא לבעוד שעתיים, כשאני בבית בסופ"ש.
לא ככה, בלי להגיד שלום. בלי חיבוק שאף פעם לא קיבלתי.
אף פעם הוא לא חיבק, לא נגע.
לפני שהוא עזב הוא תפס לי פתאום את האצבע ביד, בחן אותה מקרוב, לא הבנתי למה.
הוא החזיק אותה ככה, לכמה שניות. חשבתי שהיה שם משהו. זיק קטן של משהו.
זה כזה חרא.
הצבא הזה.
נותן לך אנשים, מכריח אותך להתאהב בהם עם כל מה שיש בך, ואז קורע אותם ממך בבת אחת, בלי הזדמנות להיפרד בכלל.
בלי חיבוק.
אז הנה הזדמנות להגיד לך כמה דברים שאף פעם לא יצא לי, וכנראה גם לעולם לא יצא:
אתה הבן אדם שהכי דומה לי, ובו זמנית הכי שונה ממני בעולם כולו. יש בך חוכמה של איש בן 95 ולב חם ואוהב שמצופה בשכבה עבה של אבן וקרח.
שכבה שלא פרצתי.
כי זה לא מתאים, או לא ראוי.
לימדת אותי כל כך הרבה.
שנה של אהבה וסוף של כעס ואכזבה.
אהוב יקר, לא עצרת אפילו לראות כמה זה עולה לי.
וזה הזמן ללכת.
זמן ללכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
