 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2009
"מחבל בבקשה, אל תהרוג אותי, כי אני בסה''כ ילד בן 23.."
הילד הזה, שהגה את המילים הללו, לא היה בן 23 כאשר מילים אלו נכתבו - אלא בן 6. הילד הזה הוא הבן-בן-דוד שלי (מה לעשות, אני בן זקונים, כך שבני הדודים שלי הם נשואים פלוס ילדים) מאילת. יש לי משפחה מאוד גדולה וענפה באילת, מהצד של אבא שלי. לדודה שלי (אחותו של אבא שלי) יש 5 ילדים (בני הדודים שלי),4 מהם נשואים+ילדים (והרבה), אחת עדיין רווקה. אבל זה לא משנה כרגע. הסיפור שלנו מתחיל לפני הרבה הרבה שנים..
הסיפור הוא כזה - יש בן דוד אחד, שהיחסים בינו לבין אבא שלי, תמיד היו מיוחדים. כילד הוא מאוד אהב את אבא שלי, ואבא שלי תמיד העניק לו הרבה הרבה אהבה חזרה. יש איזהשהוא סיפור מיתולוגי שאבא שלי תמיד מספר על הבן דוד הזה, כאשר הוא היה בן 5, אבא שלי, עדיין רווק דאז, היה מתווכח איתו - "רוני..בן כמה אתה?", "5!".."לא! אתה בן 85!"..רוני הקטנטן והמבולבל היה מהסס לרגע, ואז אומר.."לא..! 5  !", "לא, אני אומר לך! אתה בן 85!", "לא נכון ", ואז הוא היה בוכה לצילה (דודתי, אחותו של אבי) ש"דוד חיים מציק לו" לבסוף, כשהוא סוף סוף השתכנע שהוא בן 85..אבא שלי היה מביא לו בהפוכה, "לא! אתה בן 5!"..אפשר להבין לבד את ההמשך של הסיפור..
עם הזמן, אבא שלי הכיר את אמא שלי, אחי נולד, נריץ עוד 16 שנה בזמן לאחר ביאתו של אחי לעולם, והופ, הנה אני נולדתי. והנה מתהפכות להן היוצרות - כילד, אני הערצתי כל חיי את בני הדודים שלי מאילת, כל נסיעה שלנו לאילת הייתה אושר עילאי מבחינתי, התענוג המושלם, הדבר לו אני מחכה כלללל השנה. אהבתי את כולם, והם גם אהבו אותי, את נתנאל "פנדוש" השמנמוך והקטנטן..( )..אך אני, תמיד הכי הערצתי את רוני, כמובן. אותו בן דוד, שהרבה לפני שהייתי קיים, צחק ושיחק והעריץ את אבי - והנה, שנים לאחר מכן, נתנאל (נתי), בנו של "הדוד חיים", צוחק ומשחק ומעריץ את רוני. ורוני תמיד אבל תמיד היה מתייחס אליי מדהים, קונה לי מתנות, מסיע אותי למקומות, לחופים של חברים שלו, מסדר לי דברים וכו'..ולמעשה עד היום הוא מתייחס אליי ואל אבי מדהים, שומר לאבי חסד נעורים, ותמיד אפשר לסמוך עליו כשנצטרך אותו.
עכשיו נריץ את השנים עוד קדימה..רוני הקטן והבן 5 (או 85 אם תרצו..או תרצה, אבא  ), גדל להיות גבר-גבר, נשוי ואב ל2 ילדים נפלאים, שהם - בני-בני דודיי. רוני היה הראשון להינשא מבין כל הבני דודים שלי, וגם הראשון שהביא נכד לדודתי, וכמובן - בן-בן דוד לי (אתם מצליחים לעקוב כן ?)..שון שמו. ע''ש סבא שלי ז''ל. כאשר שון נולד, הייתי בן 5 בערך. והנה..רצה אלוהים, ונרקמה לה עוד מערכת יחסים מדהימה בין המשפחות, שכבר הפכה למסורת. שון הקטנטן תמיד אהב אותי, ואני כמובן החזרתי לו אהבה. הוא תמיד רצה להיות איתי, שאשן אצלו, שאשחק איתו, שאלמד אותו דברים בפלייסטיישן ושאשב לידו בארוחות משפחתיות. ומאחר והיחסים בעבר תמיד היו מדהימים, תמיד חשתי אחריות ענקית, ובאותו זמן מוחמא ו-gifted שזכיתי למתנה כזו ענקית, ל-bond כזה חזק ביני ובין ושון (ובין רוני), העובדה שהגורל החליט לקשר ביננו תמיד ריתקה אותי, ותמיד אמרתי לעצמי שזה חייב להמשיך כך גם בעתיד..שהבן שלי יעריץ את שון, וכך הלאה והלאה לנצח נצחים אחת החוויות הכי זכורות לי מהבילויים שלי עם שון, היא כששון בן ה6 היה שר לי שירים "שהוא המציא". אני לא זוכר ממש את רוב השירים, אני זוכר שהיו לו הרבה שירים על פרחים אבל היה שיר אחד על..ובכן, פיגועים שבגלל העובדה שהיא באה מילד בן 6, השיר זכור לי כל כך. "מחבל בבקשה, אל תהרוג אותי, כי אני בסה''כ ילד בן 23"..אני ממש צחקתי כשהוא שר לי את השיר הזה, אבל אם חושבים על זה, זה לא כל כך מצחיק..העובדה שהמציאות מכה אותנו בגיל כל כך מוקדם, מציאות שבעיני ארצות אחרות ניראות כל כך סוריאליסטיות..הרי זה לא נורמלי, שילד בן 6 ישיר למחבל "בבקשה אל תהרוג אותי". וזה בהחלט לא נורמלי כשילדים בשדרות ממציאים שירים על קסאמים..טוב, זה כבר נושא אחר. בכל אופן..היה משהו תמים ונוגע ללב בשירים שלו. חבל שהיום הוא לא זוכר אותם בכלל. אני זוכר שאני ואחת מהבני דודים (שני) הקלטנו אותו שר אותם, אבל לא שמרנו את ההקלטות.
מחר אני נוסע לאילת, כי שון בן 13, והוא חוגג בר מצווה. הזמן עבר, ומילד קטן וחמוד, שון גדל והפך לנער גבר-גבר, אחראי, שיודע לדאוג לעצמו ולאחרים. מן הסתם שהוא כבר לא "מעריץ" אותי כמו פעם, אבל תמיד הרגשתי שהוא סומך עליי ושהוא מנסה ללכת בדרך שלי בדברים מסוימים, לדוגמה, כאשר אני הייתי חובב אנימה והסברתי לו על העולם הזה, הוא נכנס אליו בעצמו. בגיחה הבאה שלי לאילת, כאשר כבר הייתי לחלוטין מחוץ לעולם הזה, הוא הבין באנימה יותר ממני. היה חשוב לי לקנות לו מתנה. ההורים שלי התווכחו איתי שאנחנו כבר נותנים צ'ק גדול כמקובל ושזה מספיק, אבל אני התעקשתי שצריך להוסיף משהו, כי אני יודע שזה לא מספיק. כסף לא משחק פה, כי מדובר כאן במשהו הרבה יותר יקר-ערך מכסף. והקשרים שנרקמו בין אבי לרוני, ביני לבין רוני, ולבסוף בין שון לביני - הוכיחו זאת כל פעם מחדש. זה על חברות, זה על משפחה, זה על אהבה, זה על דמות ראשונית שאתה נושא אליה עיניים, כמודל לחיקוי. אתה לומד ממנה. דאט'ס וואט איטס אול אבאוט. זה תמיד היה העניין, זו המתנה שהעניקו לנו משמיים, אחד את השני. ובימים כל כך סמליים, כמו בר מצווה..צריך להמשיך את המסורת, ולהביא לשון משהו גדול מהחיים. מאחר ושון "עולה לתורה", הגעתי למסקנה שצריך להביא לו כמתנה את התורה עצמה..התורה של המוסיקה  אני מתכנן את זה כבר הרבה זמן, אני חייב להודות..בדיוק כמו שלרוני יש חלק גדול ממי שאני גם כאדם, וגם כמוסיקאי, כי הוא הביא לי את כל הדיסקוגרפיה של הביטלס..החלטתי לקנות לשון, את וויש יו וור היר של פינק פלויד. ישבתי וחשבתי מה אני יכול להביא לו, שמהווה חלק גדול מהעולם שאני רוצה להכיר לו, ומן הסתם מתפקד כהתחלה מספיק טובה וככניסה משכנעת לעולם הזה. ולבסוף החלטתי על "וויש יו וור היר"..אני מקווה שהפתיחה של האלבום, והריף והסאונד של הרוח בהתחלה של "וויש..", תרדוף אותו כמו שהיא תמיד רודפת אותי. וכך, אני ממשיך את המסורת. שון תמיד היה ילד מדהים, התפתח כאדם בוגר תמיד לפני כל בני גילו (עזבו את העובדה שהוא הנכד הראשון של דודתי מבין רבים), ותמיד..ובכן, הזכיר לי את עצמי! ומאחר ורוני הלך בתלם של אבי, ואני הלכתי בתלם של רוני, ושון הלך בתלם שלי..הגיע הזמן ללכת צעד אחד קדימה! ולהעניק גם לשון, את המתנה היקרה מכל - מווווווסיקה  ! כרגע שון אוהב..את מה שבני גילו אוהבים. MTV, לינקין פארק, שיט לייק דאט..אבל כמו שאמרתי..לשון מגיע הרבה יותר מזה..ולכן היה חשוב לי לקנות לו את "וויש יו וור היר". חשוב לי להעניק לו משהו שהוא חלק גדול מהחיים שלי, חשוב לי להמשיך במסורת, וכן, אני גם רוצה להיות גאה בעובדה שאולייייאוליאולי, כששון יהיה בן 16..וכל החברים סביבו ידעו כבר מוסיקה אמיתית מהי, הוא יזכור לי חסד נעורים אדיר בזכות הבן דוד התותח שלו, נתי, שקנה לו את התקליט הרציני הראשון שלו, ושבזכותו, הוא התבגר לפני כולם, והבין מוסיקה/אומנות אמיתית מהי
וגם אם זה לא יעבוד..ואני סתם מפנטז על שון כתלמיד שלי לדרך החיים שלי..וול, זה לא משנה. גם אם מוסיקה טובה לא תגיד לו כלום, לא עכשיו, ולא בעתיד..זה באמת לא משנה, כי אני יודע שהענקתי לו את אחד הדברים הכי יקרים בחיים שלי, ושחפצתי בכך שאולי אולי, זה יהפוך גם לחלק בלתי נפרד מן החיים שלו as well. וכל זה כאות תודה והוקרה, שיש לי אותו! ושלו יש אותי..ושאנחנו בני משפחה, וחברים..לנצח. ומי יודע..אולי גם בעתיד, המסורת תמשיך..וכמו שתמיד דמיינתי..הבן שלי יעריץ את שון, והבן של שון יעריץ את הבן שלי, וכך הלאה והלאה..2 משפחות שרוקדות ואלס אחת עם השניה..והכל בזכות איזה "דוד חיים" אחד..שהיה מבלבל איזה רוני קטנטן אחד..שהוא בן 85 במקום בן 5..
Pink Floyd - Wish You Were Here
מזל טוב שון!
מהדודן הקול שלך,
נתי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
