 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2009
מוות מסביב לעיניים, ומוסיקה כנה מסביב לאוזניים.
Peter Doherty - Grace/Wastelands
זהו זה. זה קרה. אחרי הרבה ציפייה, האלבום החדש פיט דוהרטי יצא אל אוויר העולם, (כמובן שהוא הודלף איזה שבועיים לפני), והמבקרים חוגגים. פיט הפסיק להיות ג'אנקי, והתחיל לעשות מוסיקה. רוב הביקורות מפרגנות, אך מחיפוש מקיף באינטרנט אני חייב לומר שרוב העיסוק הוא בעיקר בעבר של פיט, פחות באלבום עצמו ובחסד האדיר שהוא עושה עם פיט כאמן. אני אנסה להתעסק כאן כמה שיותר עם האלבום, ואציג פן אישי בו אסביר את הרומן שלי עם פיט. אבל, ואכן יש אבל, פיט דוהרטי הוא עדיין פיט דוהרטי, ואף על פי שפיט בעצמו חושב על התדמית שלו בציבור כ"תאום רשע שהמציאה התקשורת", קשה שלא להתעסק בפיט של פעם. אז נתחיל בהקדמה קצרה. אני חייב להודות שאני כבר לא זוכר איך התחלתי לאהוב את פיט. מעולם לא אהבתי פאנק, רכשתי תמיד כבוד לפאנקיסטים הבריטים מכיוון שהם באו ממקום אמיתי ומתוך ערכים בהם הם האמינו, אבל למוזיקה עצמה לא התחברתי. אני חושב שהשיר הראשון ששמעתי של פיט היה "Delivery" הנהדר של הבייבישמבלס, טראק אינדי פוסט-פאנק נהדר, ומיד התאהבתי בכתיבה של פיט, ותאמינו או לא - בשירה שלו, שעושה רושם שפיט הוא שיכור תמידי על וויסקי. המשכתי לחקור, ולאחר שמיעה חטופה של השיר הכי אהוב עליי תוצרת פיט לימים, "What Katie Did" המקסים, התחלתי להקשיב לליברטינז, אהבתי עד מאוד את הטקסטים של פיט, הבנתי שמדובר בפואט ובלא פחות מגיבור של דור שלם, משורר, סינגר-סונגרייטר דילני תוצרת בריטניה. אך למרות הכל, קשה היה לי להתחבר לליברטינז מבחינה מוסיקלית. את הבייבישמבלס אהבתי, מכיוון שבניגוד לליברטינז, שם לסאונד הפאנק הכבד היה אחראי קארל ברט, הבייבישמבלס הם הרכב אינדי/אלטרנטיב סימפטי, בעל לחנים שמזכירים לעיתים את ארקטיק מאנקיז. אבל עדיין, משהו לא הסתדר לי. וקשה לומר שהתדמית הרעה ופוזת הרוק-סטאר עשו לו טוב. מגניב או לא מגניב, אייקון תרבות ואייקון אופנה, "פיט דוהרטי הג'אנקי", זה ששוכח לבוא להופעות כי הוא קבר את אחד החתולים שלו שמת, זה שמעשן קראק 24 שעות ביממה ומוציא סרטונים ביזאריים עם איימי וויינהאוס על עכברים, הפיט הזה בסופו של דבר מחשיך את פיט האמן. פיט היה זקוק למאסטרפיס הזה, לדבר הזה שישלים סופית את הטרנספורמציה שלו לבוב דילן הבריטי, לפואט הלאומי של ילדי שנות האלפיים, ויפריד אותו מפיט הג'אנקי. ועכשיו, זה סוף סוף קורה.."Grace/Wastelands", האלבום סולו הראשון של פיט, יצא.
מעתה, אימרו "פיטר" ולא "פיט". על עטיפת האלבום (המדהימה) מתנוסס שמו המלא. כנראה שפיט..סליחה, פיטר, רצה לתת
דגש להיותו אדם חדש, או שמא, אותו אדם בדיוק אבל נתן דגש לעובדה שהוא רוצה להתנתק מחבלי העבר. "גרייס/ווייסטלנדס" (שם שניתן לאלבום בהשראת "Baba O'riley" של The Who) הוא כל מה שידענו שפיט יכול להיות, אבל עדיין לא ראינו ממנו. עדיין לא קיבלנו הוכחה. אז ביקשנו הוכחה, והנה היא מלפנינו. אין פה פוסט-פאנק, אין פה אלטרנטיב,אין כאן ריפים משעממים שחוזרים על עצמם, טכניקת סטראמינג אינדית או כל דבר בסגנון הזה. "גרייס/ווייסטלנדס" מתעטר בהרבה ז'אנרים אחרים, מפולק וג'אז ועד סופט/פופ רוק מתקתק. את האלבום עזר להפיק הגיטריסט של בלר, גרהאם קוקסון, אשר מנגן למעשה בכל השירים למעט שיר אחד. בין היתר קפצו לביקור הזמרת דוט אליסון, ששרה דואט עם פיט ב"Sheepskin Tearaway", וחברי בייבישמבלס אשר מנגנים מעט באלבום.
האלבום נפתח ב"Arcady" החביב, פיט וגיטרה בלבד, שיר פולק שמזכיר מעט את "אוקספורד טאון" של בוב דילן, מיד לאחר מכן מגיע "Last of the English Roses" המצוין, הסינגל הראשון מתוך האלבום, שנותן תחושה שמדובר בכלל בשיר שהודלף מהאלבום הבא של הגורילז (ספרתם כבר את כל הרפרנסז לבלר בביקורת?). משם ממשיכים ל"1939 Returning" עוצר הנשימה, על גרמניה שלפני הרייך השלישי, וחייל אחד נאמן שנתפס מאחורי קווי האויב, וכמו פואט טוב מצליח פיט להקביל בין 39' ל-09'...אבל הקילרים האמיתיים של האלבום הזה הם 2 הטראקים הבאים, "A Little Death Around The Eyes" ו-"Salome"."לחבר שלך קראו דייב..הייתי אמיץ, ועכשיו את שלי..", שר פיט ב"אה ליטל דת'..", בלדת פולק-רוק מדהימה ביופיה, על בחורה שנפלה בקסמיו של הבחור הלא נכון.."ואת תבשלי ותנקי ותאחי את הפצעים כשאגיד לך, ותרקדי ותזדייני כשאומר לך", שר פיט תוך כדי חסימת העורקים שלנו ושלה, ומסכם במשפט.."רוצה לצאת לחופשי? לעולם לא תיהי חופשייה ממני"..הטראק מתחבר ל-"Salome", פנטזיה מקסימה, מסתורית ומסקרנת, שם ראוייה לציון עבודת הגיטרה הנהדרת של קוקסון, אך האווירה הקסומה נוצרת ע''י הטקסטים של פיט.."בלילה הקר, הקר מכל הלילות..אני מדליק אש, לחמם את עצמותיי", ואני, תוך כדי הדלקת המזגן מדמיין לי את פיט מדליק לו איזו סיגריה ובוהה באור הבוהק של האש.."ומתוך הלהבות מופיעה סאלומה..אני עומד המום מלפניה, איך שהיא רוקדת ודורשת את ראשו של ג'ון המטביל על צלחת"..
פיט וגרהאם בהופעה לקידום האלבום.
עוד טראקים ראויים לשבח הם "Broken Love Song" (הסינגל הבא לדעתי) המקסים והכל כך פיט-אותנטי, שם לוקח פיט לצידו "שיר אהבה שבור", כנראה של הביטלס, על מנת לאחות את ליבו השבור, ("ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו עוזרים להעביר את הזמן, "חופשי כציפור" כבר לא אהיה, עוד שקיעה עוברת מעליי.."),"Sweet By and By", שיר ג'אז לכל דבר, בעל כלים ג'אזיים קונבנציונאלים, שם הופך פיט לזמר הג'אז שמעולם לא ידענו שהוא, ואנו אפילו זוכים לשירת אילתור כיאה לג'אז; האלבום גם לא חף מחוליה אחת חלשה, - השיר "Palace of Bone" המעט ארוך ומשעמם, אך נזקפת לזכות פיט העובדה שמדובר בשיר אחד בלבד; פיט מצליח להחזיק אותי מרותק לאלבום שלם ולא מייגע, דבר שמעולם לא קרה לי עם הבייבישמבלס או הליברטינס.
אכן, ההוכחה שכולם לה ציפו סוף סוף הגיעה; פיט נפרד מ"פיט הג'אנקי", הופך ל"פיטר האמן", שכולנו ידענו שהוא בכל אופן, אך תמיד הוחשך ע''י התקשורת, עוול אשר למעשה לא חדש לנו, ונעשה לגדולים אחרים במרוץ השנים - קית' מון, ג'ים מוריסון, אקסל רוז - כולם אנשים אשר תדמיתם הבעייתית שנוצרה בתקשורת, החשיכה לעיתים קרובות את כשרונם הגדול. פיטר כנראה הבין, בן 30, "זקן" שכמותו, שהוא כבר לא ימות בגיל 27, ואם כבר הוא בוחר בחיים - הגיע הזמן להיות גדול מן החיים, ולהוכיח את הנשמה היתרה שהוא. "Grace/Wastelands" הוא אלבום ראשון ופנטסטי של פיט, מתוך רבים שהולכים לבוא בשנים הבאות, והאלבום הזה הולך לעמוד במבחן הזמן..ובגדול.
"קח שיר אהבה שבור, תשאיר אותו לצידך, לעולם לא תהיה לבד.."
לילה טוב,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
