 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2009
"Eye for an EYE" - ההופעה של מג'מט ואני.
"היי בן, אנחנו יכולים לעשות תמונה ביחד?", אמרתי במבוכה רבה, ובן המחוייך ענה בחיוב - תוך כדי שהוא קורא שוב ושוב לאנדרו, שמשתעשע לו לבדו על התופים ומנגן עליהם סתם כך, בדיוק כמו בקליפ של "טיים טו פריטנד". "טוב, אני מקווה שתהנה מההופעה", אומר לי אנדרו תוך כדי איזהשהוא מלמול מצידו שאני לא באמת מצליח להבין, או אפילו מנסה להבין, כי אני בוהה בשניים כאילו אני איזה מעריץ מטורף שלא יודע נפשו מרוב אושר. ובמחשבה שניה, אולי אני באמת כזה? וברגעים הקטנים האלה אני באמת המאושר באדם, כי זה לא היה מובן מאליו. שום דבר לא היה מובן מאליו ביום ההזוי הזה, למעשה, עד יום לפני ההופעה של MGMT - לא הייתי בטוח שאהיה שם בכלל..
31.8.09 - אקט לא מוסרי למען מטרה נעלה
לילה. כל המחלקה כבר במיטות. טוב, לא כולם, יש לנו גם כמה חבר'ה שדואגים לחגוג גם אחרי השעת ט''ש. אבל אני רחוק מכל המהומה, או מהמיטות. יושב לבד במגרש, על סיגריה, קינדר בואנו ו-"Kids" שבוקע מתוך הפלאפון שלי. בלב, אני מבקש סליחה מעצמי על מה שאני הולך לעשות. כי על מנת להשתחרר להופעה, עליי לזייף מחלה. ועד כמה שזה ישמע קצת מתייפייף, אני כן הרגשתי עם זה רע. כי אני מכבד את המפקדות שלי, ואני מכבד את המ'מ שלי, והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לבגוד באמון שלהן בי. אבל לפעמים, לא משנה כמה חייל טוב אתה, ואני כן חייל טוב, המערכת הצבאית לא יכולה תמיד להתחשב בצורכי הפרט..אם בכלל. ולבקש מהמ'מ שלי לצאת לאפטר בשביל ללכת להופעה, באמצע טירונות, ביום של מטווחים..זה כמו לבקש ממדונה לוותר על פירוטכניקה ובלאגנים ולשיר נטו בהופעות שלה. הסיכוי שואף לאפס. סיימתי את הסיגריה, סיימתי את הקינדר בואנו (הלבן יש לציין!), ויצאתי אל המלאכה. עשיתי מה שעשיתי, ולילה טוב לכולם, מחר יום קשה.
1.9.09 - יום שמלמד אותך שלא משיגים דברים על מגש של כסף
אני קם בבוקר. כל העין שלי מלאה בפיכסה צהובה, מראה מזעזע למדי שמאתגר את הקליפ של "Kids". שבוי במשחק של עצמי, אני "מזועזע" מן הנעשה. אחד האנשים היותר טובים במחלקה גורר אותי אל החופ''ל כבר ב5 בבוקר, על חצי אזרחי. אחת העיצות הכי חשובות של בת דודה שלי הייתה - "אל תשטוף את זה! אחרת הדלקת פשוט נעלמת". כמובן שמה שהחופ''ל עשה לי, זה לשטוף את זה. חזרתי ולא וויתרתי, הוספתי "תחמושת" אל תוך העין. היא חזרה למצב המבעית שלה, מה שגרם לי לפגוש את הרופאה הנרשעת שלנו במרפאה כבר ב2 וחצי בצהריים (נס גדול בהתחשב בעובדה שאצלנו קובעים תור ומקבלים רק שבוע אחרי כן). הדבר לא נשא פירות. נשלחתי אל החר''פ להוציא טיפות עין. הדבר עמד להסתיים פה..כבר חשבתי להתקשר לז'אנה, לבקש ממנה לעבור אצלי בבית, לקחת את התקליט Vinyl שלי לסינגל של "טיים טו פריטנד", בתקווה שאולי היא תצליח להחתים אותם עליו. התקשרתי בהיסטריה לבת דודה שלי, "שני..שלחו אותי לחר''פ להוציא תרופה..מה עכשיו?", "מצויין! תקשיב, תגיע לשם למרפאת עיניים, אומנם בלי הפניה אבל תתעקש להיכנס ותתלונן על כאבים איומים". נו, מה כבר היה לי להפסיד? הגעתי לחר''פ, השעה 5 אחה''צ ומרפאת העיניים סגורה. שאלתי במשרד מה לעשות, אמרו לי ללכת לביקורופא. התקשרתי למ'מ וביקשתי רשות ליסוע לראשל'צ לביקורופא, נענתי בחיוב. לא התכוונתי לוותר..לא אם הגעתי מספיק רחוק, בשביל לסכן את ההצטיינות שלי בטירונות, והכל רק בשביל לראות להקה ששינתה לי במובן מסוים את החיים. עברתי קודם בבית, וההורים הסיעו אותי לביקורופא בראשל'צ. נכנסתי אל הרופא, אמרתי מה שאמרתי..הוא מצידו, בחן אותי במבט קודר, ושלח אותי אל האחות. לעומתו, האחות הייתה הרבה יותר בלחץ. "אוי ואבוי! איך הגעת למצב כזה?!", היא אומרת, תוך כדי שהיא מנקה לי באינטנסיביות את העין. "אני אתן לך תחבושות הביתה ותשתמש בהם כל הזמן לנקות", היא אמרה תוך כדי שהיא מזריקה לי אופטימיות לורידים בלי לשים לב, ובעיניי מתנוססת האות ג', בדיוק כמו בסרטים מצויירים. כבר עוד מעט 9 בערב, אני חוזר אל הרופא, הוא בוחן אותי..וקובע - טיפול לעיניים עם משחה, ופטור מפעילות פיזית. בזה זה עמד להיגמר..ואז כבר התחלתי לאלתר. "זו העין מטווחים שלי! אין לי מה לעשות בבסיס!" - הוא מצידו החל להתעצבן, "אני פוטר אותך מפעילות פיזית ונותן לך טיפול לעין, אם הרופא יחידה ירצה להוציא אותך הביתה הוא יעשה את זה לבד", ואני ממשיך, "אבל..רגע! אני משרת בצפון, אני גם ככה לא יכול לחזור כבר לבסיס"..הפקידה שלו בדיוק נכנסה. "אתה משרת בצפון? אז מה אתה עושה פה?", ואני עונה במהירות, "אע..חשבתי שצריך להיות בביקורופא שקרוב לבית שלך ולא לבסיס..אני לא מבין את ההיגיון שלכם, באמת, קודם הפנו אותי לחר''פ לרופאת עיניים - היה סגור, עכשיו אתם עושים לי את הקטע המסריח הזה.." - "רגע, הייתה לך הפנייה לרופא עיניים?", הוא שואל אותי. ברגע אחרון של תקווה אני עונה, "אע..כן..". הוא מסתובב אל המחשב ומדפיס משהו.
....
"אני נותן לך חופשת מחלה של יום אחד. אבל ביום הזה אתה הולך לחר''פ עיניים, אם הייתה לך הפניה כנראה שצריך לבדוק אותך רופא עיניים. אבל אתה לא נשאר בבית, אתה הולך לחר''פ עיניים, ברור?"
....
"בוודאייייי!" 
2.9.09 - היום הגדול מגיע
אני קם בבוקר, מבסוווווווט בטירוף! עדיין מנסה לשחזר את רגעיי האחרונים אצל הרופא, עדיין מנסה להבין את הנס הזה, את ה"גימל" האחד והמסכן הזה, שהגיע ברגע האחרון בדיוק, והתאים בדיוק למה שהייתי צריך. זה באמת בגדר נס מבחינתי..גורם לי לחשוב שמישהו עוזר לי מלמעלה, ושעליי להתחיל להעריך יותר את החיים שלי (וזה לא נאמר בציניות). משום מה, ז'אנה ואני חשבנו שמדובר בפסטיבל לכל דבר, ועל כן גם במהלך היום יש דברים לעשות באיזור. אז החלטנו לתפוס את הרכבת של 1 וחצי. כל הבוקר אני חושב לעצמי, "מה לעזאזל אפשר ללבוש שיראה מספיק היפי - בלי השיער שלי?!"..ואז חשבתי על ז'קט ווסט. לא מצאתי אצל אף אחד, עד ששמיל אמר לי שיש לו. הזמן אוזל ולפתע ז'אנה מתקשרת ומודיעה חגיגית שהיא תפספס את הרכבת הקרובה, ומבקשת שאעלה על הרכבת של 2 וחצי כי זה מעפן ליסוע לבד. עניתי בחיוב וגם הספקתי לאסוף משמיל את הווסט הקול שלו. ברכבת, התבדחנו על האפשרות שאשכרה נפגוש אותם, וש"אספר להם על מה שהייתי צריך לעבור בשביל לראות אותם, ואולי הם אפילו יכתבו על זה שיר "..בחיים לא היינו מנחשים כמה אנחנו לא רחוקים מהמציאות, חוץ מהחלק של השיר כמובן. והנה אנחנו מגיעים אל גני התערוכה..אנחנו אפילו לא יודעים איפה הקופות, אז אנחנו נכנסים מכניסה אחרת, בלי שאף אחד יגיד לנו משהו על זה. אנחנו רואים שלא קורה כלום באיזור..שאלנו מישהו, הוא הציע לנו "ללכת לראות סרט או ללכת ללונה פארק, כי יש עוד הרבה זמן עד להופעה". אכולי סקרנות, אנחנו נכנסים למתחם ההופעה..ואיך שאנחנו נכנסים..הדבר הכי פחות צפוי קורה..כמה אנשים עולים על הבמה ומתחילים לכוון את הגיטרות ושאר הכלים..ואני לא בטוח, אבל אני מבחין שם במישהו מוכר..רגע..מי זה.."ז'אנה  הנה אנדרו זה פאקינג אנדרו אני נשבע לך שזה הוא ". אנחנו די רחוקים מהבמה אז היא לא בדיוק מאמינה לי, או מסוגלת לראות בעצמה, אז היא חושבת שאני משקר. "לא, אני נשבע לך שזה הוא..והנה בן, הוא מתיישב ליד הקלידים ". בלי להבין לעזאזל מה קורה פה, וואט דה פאק ובמקביל "תודה!!!!! תודה אלוהים תודה!!!!!!!" שאנחנו צועקים לעצמינו שוב ושוב בראש, ומעבירים את זה אחד אל השניה טלפתית, אנחנו מתקרבים אל הבמה, ולא מאמינים למראה עיננו..זה נכון! זה הם!! פאקינג MGMT, מתחילים לעשות בלנס/חזרות לקראת ההופעה..ואנחנו כאן, כמעט לבד, אנחנו, עוד איזה 2 אנשים לא קשורים, עובדי במה..וMGMT..מנגנים רק לנו אנחנו מתקרבים לבמה, ואחד מהאנשים הלא קשורים מנופף לאנדרו לשלום, אנדרו מחייך ומנופף בחזרה! אני לא מפסיק לחייך ולהתרגש, וז'אנה כבר מתחילה לצחוק ממני. "תוציאי תוציאי את המצלמה!!" אני מכריז, ולפתע עוברת איזו עובדת נרשעת, שמזכירה לי את הרופאה בבסיס, ומרחיקה אותנו משם. אנחנו טיפה מבועתים, אבל לא מוכנים לצאת משם, פשוט מתרחקים מקרבת הבמה וחוזרים לנקודת ההתחלה. ובמשך כמעט שעתיים..MGMT בהופעה פרטית..וכמעט רק לנו! וכל פיפס קטן שיוצא להם מהמגברים, כל דבר שהם אומרים למיקרופון, בין אם זה ויכוח בין בן לאנדרו על "הסאונד-דבורים בסונג פור דן טרייסי" (אחד השירים החדשים שלהם), ובין אם זו התבדחות של אנדרו ובן על חשבון הגיטריסט שלהם, שבדיוק התחיל לעשן, ואנדרו מתחיל לזמר אל תוך המיקרופון משהו שנשמע כמו, "smoking is baaad' don't smoke". ואין מילים שיכולות לתאר את האושר האינסופי שלי מרק לחזות בהם. שעתיים שבהם הם מנגנים אך ורק לנו, וכשהם מתחילים לנגן את "Of Moons, Birds, and Monsters", בדיוק החלטנו לחזור אל קירבת הבמה, ועיניי כבר החלו לדמוע מרוב התרגשות. האקורדים מתחילים להתנגן, הקלידים של בן מרטיטים, ואני נזכר בעצמי, מקשיב לשיר הזה באמצע השנה האחרונה, ביום חורפי למדי, מסתכל על השמיים האפורים שכ'כ התאימו לי למשמע אוזניי, ונופל שבוי באווירת ה"מבוכים ודרקונים" שהשיר הזה תמיד היה עושה לי. חשבתי שיותר טוב מזה כבר לא יכול לקרות..אבל מי היה מאמין, טעיתי!
"טוב לא נעים לי להגיד אבל יאללה, שיסיימו לנגן כבר XD", אני אומר לז'אנה, כנראה שוכח כמה שאני מזליסט, אבל לא יכולתי לחכות יותר להזדמנות שבה אוכל לדבר איתם, ואולי אפילו להחתים אותם על התקליט שהבאתי איתי. "אע, עוד כמה זמן יש לנו בעיקרון?", שואל אנדרו את הסאונדמן. "לאף אחד לא יהיה איכפת אם תמשיכו", הוא עונה. עוד איזה ביצועון קטן ל"Song for Dan Treacy", והגיטרה יורדת מאנדרו..המתופף והבסיסט יורדים מהבמה ונעלמים אל מאחורי הקלעים..ועכשיו ז'אנה ואני יודעים, זה עכשיו או לעולם לא! מכיוון שאנדרו היה חייבבבב ללכת לתופים ולנגן עליהם כאילו זה עתה סיים חזרה עם הרכב נערים בני 16 והוא רץ למתופף שילמד אותו לנגן מקצבים בסיסיים - הולכים תחילה לבן! "היי בן! מה שלומך?", "היי! הכל בסדר". כמובן שתוך כדי המחזה הכ'כ סוריאליסטי הזה, המשפט "OMFG" חוזר כמו מנטרה בתוך הראש שלי. "אתה יכול בבקשה לחתום לי על התקליט?", "כן, בוודאי!", "וואוו תודה!", "עלא דבר!", עונה בן וחותם. פאקינג שיט! בן גולדווסר חתם לי על תקליט ויניל של MGMT!! ואני ברוב חוצפתי עוד חושב לעצמי, "נוווו כבר מתי אנדרו יורד מהתופים XDD!!". תוך כדי שבן חותם לי, אני מתחיל לספר לו מה הייתי צריך לעבור בשביל להגיע. "בגלל שאני בצבא, זייפתי מחלת עין רק בשביל שישחררו אותי להופעה שלכם!", "וואוו..זה חתיכת דבר!", "אע..כן..", אני עונה במבוכה תוך כדי שהוא מושיט לי בחזרה את התקליט. "תודה רבה רבה!", אני חוזר ואומר - והוא, כאילו הבין אותי לבד, מתחיל לקרוא לאנדרו המשועשע, אך ללא הועיל. בנתיים בן ואני מצטלמים, ואז זה קורה - אנדרו יורד מהבמה! "היי! אני פראנקי", אני אומר תוך כדי שאני לוחץ לו את היד (כן כן, פאקינג שיט אני לוחץ לאנדרו את היד!). אנדרו מחייך ומציג את עצמו (כאילו שאני לא יודע מי אתה!!), ואני לא יכול שלא לחשוב.."דאמ, אתם כ'כ אנשים רגילים! ואני כ'כ אוהב אתכם על זה! תישארו ככה לנצח!". אני מבקש מאנדרו לחתום לי על הויניל, ומספר גם לו כמובן, מה הייתי צריך לעבור על מנת לראות אותם! תוך כדי שהוא חותם הוא צוחק, ואני לא כ'כ מבין למה, אבל כבר יתברר לי בהמשך. בנתיים ז'אנה מדברת קצת עם בן, מספרת לו שאנחנו "קרייזי פאנז" , מספרת לו שהיא קנתה את הכרטיס חצי שנה לפני (ובן נכנס לשוק מזה), ושואלת אותו איפה הם הספיקו להיות בנתיים. מסתבר שMGMT בכבודם ובעצמם, צפו להם בים המלח!! וכאשר אנדרו מושיט לי בחזרה את התקליט, הוא מוסיף - "כן, וגם אני הספקתי לגלוש הבוקר כאן בחוף"...(כן כן, פאקינג שיט אנדרו גלש באחד מחופי ת'א ). בזמן שז'אנה ואני מהופנטים מהתקליט, אנדרו ובן מדברים עם עוד 2 "מעריצי-לייט" שהיו שם ממש במקרה, בדיוק כמונו, רק שהם בניגוד אלינו - לא הכירו אפילו את חברי הלהקה (ווטף?). במהלך הבלנס, היה להם אפילו את החוצפה לשאול אותנו, "זה הם?"...."בוודאי! הנה אנדרו, הנה בן!", "אה..לא לא, אנחנו לא עד כדי כך אוהבים אותם, אנחנו רק אוהבים את המוזיקה שלהם"..כןןןן...רייטטט...פאק אוף! בכל אופן, בזמן שהם מדברים איתם מעט, לפתע ז'אנה ואני מבחינים במשהו שלא שמנו לב אליו מקודם על התקליט! אנדרו לא הסתפק בלחתום לי את שמו בלבד! הוא אפילו הוסיף הקדשה! הוא הקיף את עין החזיר שעל התקליט (במשולש יש לציין), והוסיף את המשפט - "Eye for an EYE":
המומים שנינו, וקורנים מאושר, אנחנו מתחילים לצחוק ולהתלהב! ואז אנחנו מבחינים - שאנדרו הבחין, בעובדה שהבחנו בהקדשה (הבנתם? ), וגם הוא מתחיל לצחוק! "תודה רבה אנדרו!!", "עלא דבר". אני לא חושב שהוא הבין כמה שהוא עשה אותי מאושר באותו רגע. באופן הכי סמלי שיש, הוא כתב את המשפט הכי יפה שיכל להאמר כאן. כי זו לא סתם בדיחה, זו לא סתם אימרה. אנדרו באמת החזיר לי ברגע הזה, "עין תחת עין". בגלל שהייתי מוכן לסכן כ'כ הרבה, גם את מעמדי בצבא ולמעשה אפילו את בריאותי - אנדרו ובן מחזירים לי עכשיו את מה שמגיע לי. ואין משפט שיכל להאמר בקונטקסט יותר נכון מהמשפט הזה.."Eye for an EYE"..ועוד עם חצי ציור של אנדרו!! מי היה מאמין..וול, עכשיו צריך להתקפל! רק עוד איזו שאלה קטנה ("שמעתי שאתם עובדים לאחרונה על קצת טיונז נוסח סרף-רוק, זה נכון?", "כן, טיפה, האזנו לזה הרבה, יש לנו כמה דברים כאלה"), וקדימה, אי אפשר להטריד אותם יותר מדי, למרות שהם היו הכי מנומסים והכי חברותיים שיש! עוד כמה מלמולים, עוד כמה דיבורים, איחלתי להם בהצלחה הערב, הם איחלו לי הנאה מלאה מההופעה..וזהו. ההופעה הפרטית נגמרה. ולמען הסר ספק, הנה התמונות:
עם אנדרו.
עם בן!
עם אנדרו, בן וז'אנה!
אחרי בערך שעה וחצי-שעתיים של התלהבות בלתי פוסקת של ז'אנה ושלי, טלפונים לחברים וכדומה, כבר מתחילה להגיע תחושה שהשיא מאחורינו. במובן מסוים, זה היה די נכון, לא משנה כמה טובה הייתה ההופעה אבל טכנית זה לא. וזה מה שעשה את היום הזה לכ'כ טוב. רק אמצע היום! והפאן עוד לא נגמר, למעשה אפילו עוד לא התחיל! בקופות שירה הצטרפה אלינו, ובהמשך כבר הספקנו להשוויץ ליד כל החבר'ה שעומדים בתור. זה היה טיפה ילדותי מצידי, אבל באמת שזה לא נעשה מתוך רוע - כ'כ התרגשתי, שהייתי חייב לספר לכל העולם! וכך באמת היה.
ההופעה
כמובן שהציפיות של כולנו היו בשמיים. אבל רק ל2 אנשים ברי מזל בקהל, דבר כבר לא יכל לגבור על פגישה עם MGMT, אפילו לא הופעה של MGMT בעצמם אבל היי, כמה שלא יכולתי לחכות כבר! שורה שניה-שלישית, מת לצרוח כבר לאנדרו "EYE FOR AN EYEEEE", תוך כדי "Time to Pretend" ברקע. חיכינו בערך שעה וקצת, ואז החל מופע החימום של "The Dallas Guild". הרכב חמוד למדי, למרות שלא אהבתי את הקטעים התיאטרלים עם הטלפון על הבמה (חוץ מזה, לא מנומס לנתק לאנשים בפרצוף!). בכל אופן, סט חמוד, הופעת חימום סבירה ביותר, של להקה לא רעה. האנרגיות של הקלידן היו מטורפות, והסולן לא איכזב גם הוא. אבל לא באמת יכולתי להתרכז בהם, כי הראש שלי היה כל הזמן במה שכבר קרה, ובמה שעתיד לקרות כל רגע. ואז..זה סוף סוף קורה. הלהקה עולה לבמה, בן מתיישב על הקלידים, אנדרו שם עליו את הגיטרה - והקהל שואג בצרחות!
הפתיחה הייתה מטורפת - ביצוע כוחני ומטורף של "The Handshake", שכאילו והצהיר - "שכחו מהפופ המתוק שציפיתם לו, הערב אתם הולכים לקבל דיסטורשן צורם באוזניים שלכם!" תוך כדי ג'אמ מטורף הם עוברים היישר לאחד מהשירים היותר אהובים עליי מהE.P של טט''פ - "Destrokk", בביצוע רוקיסטי ושונה מאוד מהמקור האלקטרוני - ואני בעננים! והנה, תוך זמן קצר מאוד יחסית, מגיע לו ההמנון של דור הניאו-היפים - "Time to Pretend", בביצוע לא הכי טוב שבעולם, אולי לא הכי מקפיץ שבעולם - אבל בואו לא נשכח שמדובר בשיר שקרוב לוודאי שכבר יצא להם מכל החורים, ואולי זו בדיוק הסיבה שהם משבצים אותו בתחילת ההופעה - בכדי "להיפטר" מחובת סיפוק הקהל כמה שיותר מהר, ולחזור לנגן להנאתם. וכאשר הם נהנים, מן הסתם גם הקהל יהנה יותר. למרות תחושות חוזרות ונישנות שהלהקה עולה מעט עייפה, היו הרבה נקודות שיא בהופעה - אחד מהם היה הסינג אלונג הגדול של הקהל עם "Pieces of What", השיר החמוד מאמצע האלבום שלהם, שהפתיע אותי במיוחד בבקיאות הקהל הישראלי בשירי הלהקה, שכנראה לא מסתכמים בפלייליסט של גלגל'צ. לא רק בקיאותם הפתיעה אותי, אם כי גם מספרם - הרבה קהל הופיע הערב בגני התערוכה, מה שהוכיח ככל הנראה שיש קהל ישראלי שמבין קצת יותר מן הנגלה לעין, במיינסטרים העולמי, ובמוזיקה טובה בכלל, לשם שינוי.
ההופעה הייתה שנויה במחלוקת, משלל סיבות - עייפות, חוסר כריזמה, וכן, גם חוסר תקשורת עם הקהל (חוץ מכמה פעמים של "תודה רבה" מאנדרו, ואפילו "תודה למדונה" אחד בסוף ההופעה). קראתי קצת טוקבקים שאפילו פירשו זאת כזלזול בקהל הישראלי. ובכן, הרשו לי להגיב - ראשית כל, אני באמת אבל באמת לא מבין אדם שהוא מספיק חכם בשביל ללכת להופעה של MGMT, אך אינו יודע שכוחם הוא לא בלייב אלא בעיקר בסטודיו? בהפקת שנות ה2000 המטורפת שלהם? בלחנים, במוזיקה עצמה? MGMT מעולם לא היו פרפורמרים גדולים, וחוסר הניסיון שלהם ניכר, אך אל לכם לשכוח - מדובר ב2 נערים שעד לפני שנתיים היו אנונימיים לחלוטין, והמושג "להקת רוק" היה מאוד רחוק מהשאיפות שלהם. כאשר ביישנותם וחוסר הכריזמה שלהם מתפרשת כזלזול בקהל, אני אישית אפרש את הפרשנות הזו כבורות לשמה, וחוסר התחשבות באנדרו ובן, ובעיקר באנדרו - שהוא כ'כ, אבל כ'כ רחוק מהאימייג' שנוצר סביבו. ואני יכול להעיד על כך במיוחד, בתוך אחד שפגש אותו, שהבין לפתע כמה שהוא ביישן ומנומס כשהוא מדבר עם מעריצים, וכמה שהשאלות ששאלו אותי לאחר הפגישה איתו היו דביליות ("תגיד, הוא מחוק?! הוא היה על משהו כשדיברתם??"). עצם הפער בין האופן שבו הלהקה משווקת וניראת כלפי חוץ לעולם כולו, ניאו-היפים קולים ומגניבולים שכל היום עושים סמים (דבר שכשלעצמו גורם לכולם לחשוב שהם יהיו חיות על הבמה), לבין בני האדם שהם במציאות - ביישנים, מנומסים, לא נותנים לאגו שלהם להתנפח בעקבות מה שקרה להם - מתבטא בנגינה שלהם על הבמה. וכן, גם כשהם ממלאים את גני התערוכה - כשאנדרו עוצם עיניים ומנגן, הוא מרגיש כאילו הוא מנגן לו לבד בחדר חזרות עם החבר'ה. וכך באמת היה. אנדרו ובן רוצים להקפיץ אתכם האומנם, אבל הם גם רוצים שתחוו חוויה רוחנית מסוימת כשאתם מקשיבים להם בלייב, בדיוק כפי שהם בעצמם חווים - עוצמים עיניים, מג'מג'מים..פשוט מנגנים. בלי יותר מדי שטיקים, בלי יותר מדי גימיקים, בלי הגרנדיוזיות והפופיות שבקליפים שלהם - פשוט להיכנס לאווירה החצי מנומנמת חצי ממסטלת שלהם. כי אם תרצו, MGMT מתחלקים ל2 דמויות. הראשונה היא הMGMT של הסטודיו - הכוח האמיתי שלה, האלטר-אגו, הסייקדליק פופ-רוק המתקתק הזה, זה שכבש את העולם עם מלודיות קאצ'יות ומטורפות שמותחות את הגבולות עד אינסוף. ועם הדמות הזו אתם יכולים לעשות מה שבא לכם, ולדמיין מה שבא לכם, בדיוק כפי ששאלתם אותי את השאלות המפגרות שלכם אם אנדרו מחוק או לא. כשאתם מקשיבים לכם לבד בבית ל"Orecular Spectecular", מותר לכם לחשוב שהם אוכלים טריפים כל היום, אם זה מה שאתם רוצים. אבל הדמות השניה של MGMT, MGMT בלייב - רוצה שתתעסקו בעיקר, ולא בתפל. וכאן כבר לא משנה לא חוסר הכריזמה, ולא חוסר הניסיון, ולא שום דבר - זה פשוט אופייה של הלהקה בלייב. התעסקות בכאן ועכשיו, במוזיקה עצמה ותו לא. ומי שבחר להתאכזב מזה, אכן יצא מאוכזב מן ההופעה. אבל מי שלא, ידע מתי צריך לעצום את העיניים ביחד עם אנדרו ופשוט להקשיב למוזיקה (הביצוע ל-"4th Dimensional Transsmission למשל, או הביצוע ל-"Of Moons, Birds and Monsters", מסבירים זאת נהדר) ובמקביל ידע מתי כן צריך לקפץ ולרקוד בטירוף עם כולם ("Electric Feel", "Future Reflections", ואיך אם לא - ההדן המטורף של "Kids", שם העפילה המסיבה המאולתרת של הקהל על התקלה הקצרצרה באמצע השיר).
ולמרות ההגנה חסרת התקדים שלי, אני כן יכול להעיד על רגע אחד חלש - הקאבר המיותר של להקת הפאנק "The Clean", שגם גרם לאנשים לחשוב שמדובר בשיר חדש, ואפילו די גרוע. אבל לא, זה פשוט סתם קאבר מיותר, שגם בוצע כמה הופעות לפני כן. כמו כן, התכבדנו גם ב3 שירים חדשים ("Song for Dan Treacy", "It's Working" הנהדר, וכמובן שיר הנושא של האלבום הבא - "Congratulations" המתוק להפליא). אז כן, קשה להבין את המיקום של השירים בסט - סוף ההופעה יחסית. אבל מי שמערער על מקומם בהופעה בכלל, הוא ללא ספק דביל - מדובר בלהקה של אלבום אחד ו-E.P וחצי, ואחרי שנה וחצי של טור עולמי, אי אפשר לצפות מהם לנגן את אותם שירים כל הזמן. חוץ מזה, מה רע להיות מבין הראשונים בלייב לשמוע את השירים החדשים?; את התלונות לגבי הסאונד גם כן אינני יכול להבין, אך ייתכן וזה כי הייתי די מקדימה. אני לא יכול להעיד על הסאונד ממקום אחר, ומהמקום שבו הייתי - הסאונד היה מעולה.
ברמה הכללית, אני יכול לסכם את זה כך - מי שיצא מאוכזב מההופעה, אין לי כל צל של ספק שהוא חיכה לרגע הזה שבו הוא יוכל לצאת מאוכזב ולציין זאת בפני כולם. מי שבא עם הרשמים הנכונים, עם הציפיות הנכונות מMGMT בלייב, מי שידע מה אופייה בלייב וידע מה לצפות ממנה - קיבל בדיוק את מה שהוא רצה. ולמעשה, גם אם לא - עצם העובדה שהם כאן, עצם העובדה שהריף של "Time to Pretend" מתנגן לו על אדמת ההולי לנד, מרגש אותי לכדי דמעות. ואם זה לא מספיק למישהו, אז באמת שאבדו תקוותיי לגביו.
השבוע הזה, ללא ספק, היה אחד מהשבועות המרתקים ביותר בחיי. הטירונות שלי עומדת להיגמר ביום שלישי הקרוב, ואין ספק שיחד עם השבוע המיוחד הזה בכלל, ויום ההופעה והפגישה עם MGMT בפרט - הפכו את החודש הזה, לאחד ההרפתקאות הגדולות ביותר בחיים שלי. ועל כן אני מודה ל..מי שזה לא יהיה, שאני צריך להודות לו. בלי כל צל של ספק - "I'm feeling rough, I'm feeling raw - I'm in the prime of my life"..
"עין תחת עין" 
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
