 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2009
אלבומים חדשים - ספטמבר 09'
Muse - The Resistance
זה לא סוד שמאז ומתמיד הייתה לי בעיה עם מיוז. כן, כמו כולם, גם אני התרגשתי לאיזה דקה וחצי כששמעתי לראשונה את "Black Holes and Revelations", ואין ספק שמיוז היא אחת הלהקות הגדולות בעולם כרגע, וכוחה הגדול ביותר טמון בהופעותיה. עם זאת, קשה שלא לחשוב שמדובר כאן בפיצוץ אוברייטד. בעיניי, מאז שמיוז פרצו לתודעה, תמיד עמדה על הגדר בין פנתיאון האוברייטד-פתטי-ללא-תוכן שמונהג ע''י להקות כמו קולדפליי או סנואו פטרול - למגרש של הגדולים באמת, של אלה שמיוז חשקו מאז ומתמיד להיות לצידם, שעומקם מעולם לא הוטל בספק - רדיוהד למשל. מיוז היא להקה בעלת פוטנציאל אדיר שלא באמת ממומש, ומכמה סיבות בולטות לעין, שעל אחת כמה וכמה נחשפות באלבום החדש שלה, "The Resistance". ראשית, ריפ-אוף בוטה של אחת הלהקות האהובות ביותר על מנהיג הלהקה מת'יו בלאמי, קווין. מאז ומתמיד שכנה רוחו של פרדי מרקורי המנוח על יצירותיהם של מיוז, כאילו ביקש תמלוגים על העיבודים והלחנים של מיוז. אך באלבומם החדש של מיוז, הגבול הדק שבין השראה לריפ-אוף נפרץ רשמית.
האינדיקציה הכי ברורה לכך היא אולי השיר הכי בולט באלבום, שגם דלף לרשת הרבה לפני צאת האלבום, "United States of Eurasia". השיר הנ'ל צורח "קווין" מכל הסיבות, ומכף רגל ועד ראש; מהעובדה שמדובר בניסיון בוטה ליצור "Bohemian Rhapsody" משלהם, מהנושא הדבילי של השיר והכתיבה הילדותית ("האומות המאוחדות של אירופה"? הא?), הגיטרות המתפרצות שצורחות בריאן מיי, הקליימקסים העוברים ושבים שתמיד אפיינו כ'כ את קווין. אם כך, רבים יכולים לומר - מדובר בהשראה לגיטימית בלבד, או לחילופין, גם אם יותר מזה - מה רע? הרי קווין היא ללא עוררין אחת הלהקות הגדולות של המאה ה20. עם זאת, רצוי שתשאלו את עצמכם, שיר כמו "United States of Eurasia", לא גורם לכם למעט מבוכה? לעיקום פנים שמקשה על האפשרות להתרגש באמת? וזה עוד ללא אף מילה אחת על הנושא הבאמת, באמת דבילי של השיר. אין ספק שמת'יו בלאמי הוא זמר כישרוני, פרונטמן אדיר, וכמובן גיטריסט-על מאין כמותו. עם זאת, כישורי הכתיבה הילדותיים והבלתי-נסבלים שלו שמים בצל את כל הכשרונות שציינתי. למען האמת, אני במקומו הייתי מתייעץ עם החבר'ה, אולי כדאי להם להמציא תפקיד חדש בלהקה, "ליריסיסט", ולשכור מישהו שיכתוב להם טקסטים קצת פחות דבילים מ"אי אפשר לנצח מלחמות, אתה ואני זה אותו דבר אז בוא נאחד את מדינות אירופה" (מתי הייתה המלחמה האחרונה באירופה תזכירו לי? או באיזור בריטניה, בכלל?), או "אני יודע שאין לנו על מי לסמוך, ואבותינו הופכים לאפר!" (אה-א..וואלה.. ). טקסטים שכאלו יוצרים סטירה מאוד בעייתית בין הלחנים הנהדרים של מת'יו, שלמרות שהם נשמעים מאוד מוכרים - עדיין מוכיחים שהוא מלחין גדול, לבין התוכן הרדוד, שמפריע למאזין להתרגש באמת.
כמו כן, הסינגל הראשון "Uprising", העלה גם הוא מן תחושת מבוכה, שמגזין NME פישט בצורה מושלמת ("7 שירים שנשמעים בול כמו הסינגל החדש של מיוז"). למרות כל המבוכה הזו, מיוז הצליחו להפתיע אותי ולעמוד בכמה יעדים: ראשית, מת'יו נגמל רשמית מבעיית הנשימה הבולטת שלו. לא עוד התנשמויות כבדות כאילו התחבר לאינפוזיה, נראה שמישהו לקח פה כמה עיצות ממורה לפיתוח קול. עוד הרבה לפני שהיכרתי את מיוז, קווין בעיניי תמיד הייתה להקת "גרייטסט היטס". להקה שאלבומיה עצמם אינם מחזיקים את המאזין כיצירה שלמה, שמחזיקה אותך מתחילתה ועד סופה - אלא להקה שנשענת על סינגלים, על שירים קילרים שנצרבים בתודעה שלך, וגורמים לך לזמזם אותם למוות. גם מיוז היו כאלה בעיניי, ו"The Resistance", אלבום קונספט, הוא אלבומם הראשון שמצליח להרחיק את מיוז מנישת הגרייטסט היטס. למרות עיקום הפרצוף שעולה לי בין השירים, אין ספק שמדובר ביצירה אחת שלמה, שמורכבת מ11 שירים. "Guiding Light", אולי השיר הטוב ביותר באלבום, אומנם נשמע לי מוזר תחילה, אך חילחל עם הזמן. אווירת האייטיז אולי תטעה אתכם בהתחלה, אבל מדובר בטיון לא רע בכלל עם שירת נשמה חודרת ובסליין מצוין. "Resistance", שיר הנושא, מצליח לרגש למרות הכל. "Unnatural Selection" הוא הניסיון הראשון של מת'יו להחדיר קצת השפעות אינדי רוק ופוסט-פאנק, והניסיון נעשה בהצלחה. למעשה, ניתן לשמוע גם מעט פאנק אמריקאי בשיר הזה. "I Belong To You" אולי ישמע מטופש תחילה, אך למעשה מזכיר במעט את מקרטני במתיקותו. עם זאת, חלקו השני, שבו מחליט מת'יו לפזז בצרפתית, מחזיר את מיוז 3 צעדים אחורה ולבטל את כל מה שהשיר בנה. ו3 הטראקים האחרונים, הן סימפוניות נהדרות שנשמעות כאילו נלקחו מסרט עתיר תקציב של פיטר ג'קסון.
בסופו של דבר, מדובר באלבום בינוני עד טוב, עם כוונות טובות שעושות רושם שמיוז מודעים לכל הביקורות המופנות כלפיהם. עם שלל הסגנונות שמיוז מציבים פה, ולמרות הקריצות לפרדי, אין ספק שהאלבום
ממתג את מיוז כלהקת פרוג סטייל דרים ת'יאטיר, דבר מה שתמיד נראה הגיוני
לאור הופעותיהם. עם זאת, בכל פעם שאני אומר לעצמי "וואלה, הם תפסו אותי כאן, הם המציאו את עצמם מחדש", מת'יו דואג לגלגל איזה ספין לכיוון קווין ומותיר אותי חסר תקווה לגבי עתידה של הלהקה. יש לשלישייה הזו עוד הרבה מה ללמוד.
Pearl Jam - Backspacer
אז לפרל ג'אם יש אלבום חדש. אף על פי שבכל הקשור ללייב, פרל ג'אם נשארת אחת הלהקות הכי רלוונטיות שיש, והופעותיה נחשבות לבין הטובות ביותר כיום - קשה לומר זאת על אלבומיה, שכן ניתן לומר שבסביבות האלבום הרביעי פרל ג'אם נעלמה מן התודעה, ונשארה חיה ו(לא כ'כ) בועטת בעיקר בעזרת גרעין מעריצים מוצק שנוצר לה בניינטיז, ומתעצם עד היום למעשה. לדעיכה של פרל יש כמה סיבות, הראשונה היא אי רצונם ליצור קליפים עוד בשיא ההצלחה, הויכוח עם הלייבל ליצור קליפ לשיר העל "Black", מכיוון ש"הם אינם רוצים להיזכר בזכות הקליפים שלהם אלא בזכות המוזיקה שלהם", אמר ג'ף אמנט בעקבות הצלחתו של הקליפ "ג'רמי" דיאז. הויכוח עם הלייבל גרם למיתוס הנודע סביב "Vitalogy", אלבום די גרוע לכל הדיעות, והאגדה אומרת שייתכן והיה גרוע בכוונה על מנת להתרחק מהמיינסטרים ומכל מוסכמות חברתית בתעשיית המוזיקה. הסיבה השניה היא מן הסתם - איבוד הסאונד שכ'כ ייחד את פרל ג'אם מלכתחילה, שנזנח לטובת עיבודי אלטרנטיב מוזרים לשירים עוד יותר מוזרים, שירי פאנק סתמיים וכיוצא בזה.
"Backspacer" מגיע אחרי סגירת מעגל מסוימת של פרל ג'אם, לאחר שאלבומם הקודם והסלף טייטלד "Pearl Jam" יצא ב2006 לאחר גאפ של 4 שנים, פרל ציינו שמדובר באלבום שלם יותר, שמייצג את כל מה שעברה הלהקה מההתחלה ועד הסוף ולכן נקרא ע'ש הלהקה. כמו כן, נסגר עוד מעגל, מאחר ואלבומם הראשון והפורץ דרך "Ten" יצא בגירסאות מחודשות לרגל חגיגות ה10 שנים שלו (הא, משחק מילים). "Backspacer" הוא אלבומם התשיעי במספר, והוא האלבום הקצר ביותר שלהם טו דייט (39 דקות), נתון מעניין שאולי נותן לנו תחושה שהלהקה הרבה יותר משוחררת, פשוט עושה מוזיקה טובה להנאתה ולא מייחסת כ'כ חשיבות לאיך יראה התוצר הסופי. ואולי, פרל ג'אם תמיד היו כאלו. האומנם, כצעד מתקבל על הדעת (ואף רצוי), זנחו חברי הלהקה את שירי המחאה המעט מעיקים שלהם וחזרו לדבר על נושאים בינאישיים שכ'כ איפיינו את הלהקה בתחילת הקריירה, אך עם זאת לא השכילו לחזור לסאונד ההארד רוק המלוכלך שלהם שכ'כ היה חסר לנו מאז "Vitalogy" ועד היום למעשה.
האלבום נפתח בפצצת האנרגיה "Gonna See My Friend", פאנק-רוקנרול בועט עם צווחות שמזכירות קצת את ודר של "Spin the Black Circle", ומוכיח שלודר עדיין יש את זה מבחינה ווקאלית. הוא מוכיח זאת גם בשאר השירים, "Unthought Unkown" החביב ו"Supersonic" הראמונזי. אך ממייק מקריידי וסטון גוסארד, לעומת ודר, עושה הרושם ש2 הסופר-גיטריסטים הללו התעייפו מעט, ומלבד הסולו הכ'כ קצר בחלק השני של "Supersonic" והקליימקס בשיר "Amongst the Waves", קשה לומר שיש בלחנים ובסולואים שלהם משהו שמזכיר את אותם סולואים רצחניים של "Ten" או "Vs". למעשה כבר בתחילת האלבום ניתן ללמוד שפרל ג'אם עדיין ממשיכים בקו הפאנקי שהם בחרו להם באיזה שהוא שלב בקריירה, מה שמותיר את הסאונד ההארד רוק-אלטרנטיב-גראנג' הרחק מאחור. מן הסתם אי אפשר לצפות מגראנג'יסטים מזדקנים שהם יהיו עצבניים כל הזמן, ומן הסתם ודר, אבא בעצמו, כבר לא יכתוב שירי ייסורים על אביו הביולוגי - אבל שירים סתמיים כמו "Johnny Guitar" או "The Fixer" (הסינגל הראשון מתוך האלבום, שד'א, עשה את דרכו בעזרת קליפ נחמד אל MTV, מה שמראה על שינוי גישה של פרל בשנתיים-שלוש האחרונות) עושה רושם שהפאן והזוהר שאיפיינו את אלבומיהם הראשונים נעלם כלא היה, במקום להשתבח עם הזמן. עיבודי הפאנק של פרל מותירים את המאזין בתחושה שישנו צורך במנוחה, ולא מקבלים אותה עד לשיר הטוב ביותר באלבום, "Just Breathe" - שיר מקסים, שנכתב בזמן הסשנז לאלבום הסולו של ודר ונשאר מחוצה לו, ואכן מרגישים שמדובר בעבודה של ודר נטו ובכל רמח איבריו. אדי מוכיח שוב ושוב, מ"Black" של אלבום הבכורה, דרך "Immortality" הנצחי ועד "Just Breathe", שהוא מגדולי כותבי בלדות הרוק.
בסופו של דבר, אני יוצא עייף מהאלבום הזה, קצר ככל שיהיה כך הוא מתיש את המאזין, ומלבד "Just Breathe" או "Amongst the Waves", אין לאלבום יותר מדי להציע, אין כאן איזהשהוא טראק שיזכר כאחד מן השירים הגדולים שלהם. פרל ג'אם מוכיחה באלבום הזה שהיא מסוגלת להיות להקת פאנק גדולה, אבל מפרל ג'אם נצפה להרבה יותר מגיטרות טריביוט לרמונז או ביפי קלירו, ולכן בסופו של דבר, "Backspacer" לא עומד במבחן הזמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
