 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2009
אלבומים חדשים ספט'-נוב'
Devendra Banhart - What Will We Be
אלוהים ישמור! דבנדרה התגלח. עכשיו זה רשמי - דבנדרה בנהארט כבר לא פריק (פולק). "What Will We Be", לא פחות מאלבומו השביעי - הוא אלבומו המיוחד ביותר של דבנדרה, ומסמן רגע מכונן בקריירה של הונצואלי-אמריקני ההזוי. ראשית, מדובר באלבום ראשון תחת לייבל גדול (WB). עם השינוי המרענן הזה, ישנה תחושה של מוסיקה יותר קונבנציונאלית, וכן - הרבה פחות אנדרגראונד, אבל עם זאת אין כל אינדיקציה להתמסחרות או התמסרותו של דבנדרה למשהו שהוא איננו מאמין בו. המוזיקה שלו נעשת הפעם קונקרטית מתמיד. שנית, קופץ לעזרה רודריגו אמרנטה, מנהיג להקת ליטל ג'וי (פרויקט צד של פאבריציו מורטי, מתופף הסטרוקס), שמורגש רבות לא רק בגיטרה שלו אלא באווירה הכללית של האלבום בכלל.
האלבום נפתח בטראק המתוק מדבש, "Can't Help But Smiling", שמיד נותן מעין תחושת חמימות שרחוקה שנות אור מדבנדרה שכתב שירים כמו "I Feel Just Like a Child". מצד אחד, שירים כאלו היו מעין סמל מייצג של כל מה שדבנדרה מנסה להעביר במוסיקה שלו, צעיר לנצח, זקוק לאהבה ותשומת לב, חולם על פיטר פן, יצורים מוזרים ועכבישים צהובים. מצד שני, מחמם את הלב לשמוע את דבנדרה (המגולח!) נרגע במקצת, יושב לו ליד האחו, מחמם את ידיו ושר - "כל כך נחמד לראות שאת לבד, להסתכל למעלה ולראותך בבית". מיד לאחר מכן מגיע "Angelika", שתחילה מרגיש כמו איזה שיר אותנטי של באפלו ספרינגפילד, ומשתנה באמצע למקצבי ומקהלת טרופיקנה, כמו שדבנדרה כ'כ אוהב לעשות - רק הפעם בלי האסיד.
מיד אחרי כן מגיע הסינגל הראשון מתוך האלבום, ואולי גם המסחרי מכולם - "Baby". "בייבי" נשמע כמו הסינגל הזה שדבנדרה תמיד היה צריך להוציא על מנת להגיע ללב ליבה של המיינסטרים הרוקיסטי. כאן ניתן להרגיש בצורה הטובה ביותר את ההשפעה הרבה של רודריגו אמרנטה על דבנדרה, שמאז ופרץ עם הרכבו "ליטל ג'וי", דבנדרה התאהב בצורת הנגינה הנונשלנטית-אך-חמודה-להפליא-דרום-אמריקנה שלו. לא מפליא שרודריגו גיטריסט קבוע בהופעות של דבנדרה מאז. למרות התחושה הברורה של לאן הולך האלבום הזה, גם הפעם דבנדרה הולך לכמה מחוזות במקביל, וניתן להרגיש זאת למשל ב"Chin Chin & Muck Muck", קטע ג'אזי מקסים שכאילו ולוטש מניו אורלינס של שנות ה40, אך בעיקר בטראק הנוגה למדי - "First Song For B" (מגזין NME קרא לשיר "מאוד ת'ום יורק-יש"). השיר הוא ככל הנראה קינה של דבנדרה שבור הלב לחברתו לשעבר, ביאנקה קאסידי. דבנדרה חותם לה במילותיו "בבקשה - תהרסי אותי" - ללא ספק אחד מרגעי השיא של האלבום. עוד טראקים ראויים לציון - "16th & Valencia Roxy Music", טראק אינדי רוק לכל דבר (יכולתי להישבע שהבס בהתחלה הוא ריפ אוף מארקטיק מאנקיז), דבר מה יוצא דופן בשביל דבנדרה לכל הדיעות, "Rats" הבלוזי שכמצופה מדבנדרה, נמצא על תקן "טראק הרוק הבועט שבאלבום".
האלבום נחתם ב"Foolin'" המרקיד והשובבי, שאולי מותיר אחריו את עקבותיו האחרונות של דבנדרה הישן. עם זאת, ניתן לומר בפירוש - עם פרידתו של דבנדרה מהזקן, נושק דבנדרה לבגרותו (פרדוקס לכשעצמו אם תחשבו על זה רגע!), וזו אולי הפעם הראשונה שניתן להרגיש זאת. כמובן, שאנו אוהבים את דבנדרה על שלל צדדיו, אבל באלבום הזה אין ספק שלא היה מקום לציניות ולהומור הילדותי אך שנון שכ'כ אפיין את דבנדרה עד עתה, לפחות לא באותו המינון של פעם.
Karen O and The Kids - Where The Wild Things Are
משחר הימים, עומד לו "ארץ יצורי הפרא" כאחד מספרי הילדים האהובים בכל הזמנים. למעשה, אני זוכר אפילו את עצמי כילד בן 5, מתלהב בטירוף מהציורים המקוריים של יצורי הפרא, ומפרץ ההשתובבות של גיבור הספר. והנה, שנים רבות אחרי כן מגיעה אדפטציה לספר כסרט, מה שמכתיר את הסרט הזה כ"הסיפור שאינו נגמר" הבא, הסרט הסופר-מגניב הרשמי של ילדי שנות ה00'. לסרט עם כ'כ הרבה ציפייה, מגיע גם סאונדטראק טוב (ד'א, זוכרים את ה- theme של "הסיפור שאינו נגמר"? האו אוסום איז דאט?!) שישרת את רוח הסרט. "אני חושבת שספייק (ספייק ג'ונזה, במאי הסרט) בחר אותי כי הוא יודע שאני ילדותית מספיק", אמרה קרן או באחד הראיונות עימה. ואכן, אם חושבים על זה, קרן היא הבחירה המושלמת ליצירת סאונדטראק ילדותי אך מגניב, רענן ומיוחד. זו הפעם הראשונה שאני שומע על סאונדטראק שיוצא לפני הסרט, ועל כן עד עכשיו לא הזדמן לי לצפות בסרט, אבל בואו לא נשכח שבסופו של דבר מדובר באלבום סולו ראשון של קרן או, עם קשר או בלי קשר לסרט. גם "Into the Wild" של אדי ואדר, התברר בסופו של דבר כאלבום מצויין שמסוגל לעמוד בפני עצמו ולא רק להתחבר להווי של סרטו, הנושא את אותו השם. האם גם "Where The Wild Things Are" של "קרן או והילדים" עושה זאת?
האלבום נפתח בנהימות של קרן, מהסוג הזה שרק היא יודעת לעשות כשהיא רגועה, כמו מהדמואים שהודלפו בעבר, "K.O At Home". הגיטרה מתווספת ואפשר כבר להרגיש שאנו עומדים בפתח מסע. "All Is Love" הוא הטראק השני, וגם שיר הנושא של הסרט. "אול איז לאב" הוא הטריגר לכל מה שהולך לבוא בהמשך, הגיטרה המהירה והפסנתר המתקתק, יחד עם הקול המתאמץ של קרן או ומקהלת הילדים, יוצרים מעין תחושת מזחלת ילדים שזה עתה שוחררה ממעלה ההר, כמו פאן טהור שרק עכשיו משתחרר. הרעיון לשידוך בין קרן למקהלת ילדים (זו אפילו לא מקהלה, פשוט ילדודס צווחניים, כמו שצריך!) מתברר כמבריק כבר בהתחלה. בטראק השלישי, "Capsize", מתארח בריאן צ'ייס (גיטריסט היא יא יאז). הגיטרה הלא-קונבנציונאלית שלו, יחד עם הצהרותיה של קרן "שיט כל הדרך, אני עפה מפה! שיט כל הדרך, תתגעגעו כמה שתרצו!", היא בדיוק מה שספייק ג'ונזה חיפש. הסאונד הרוקיסטי, והטקסט האינפנטילי במקצת של קרן בשיר הזה בפרט ובאלבום בכלל, זוהי רוח הילדות האמיתית, משהו שתמיד היה בספר. משהו אותנטי ובלתי מתפשר, משהו שיש אך ורק בילדים, גם אם זה מטופש לרוב. כך גם נרגיש ב"Heads Up", "Rumpus", ובעיקר - "Animal" המעולה. חשוב לציין לשבח את המפיק והמלחין של רוב השירים, קארטר בורוול, מלחין לסרטים זה זמן רב. קרן מצליחה לתפוס את הכנות והקיצוניות האמוציונאלית שבהתנהגות הילדים גם בשירים העצובים והנוגים של האלבום, ("Worried Shoes" הנפלא ובעיקר - "Hidaway").
האלבום נסגר בטראק "Sailing Home", מעין ריפרייז לנהימות של קרן מתחילת האלבום, וכך קרן או והילדים סוגרים מעגל בלתי נמנע לאחר שעברו בכל התחנות האפשריות - עצב, בכי, שמחה, השתובבות והתחזות לפרא אדם - בסופו של יום הגיע הזמן להחזיר את הכדור לשכן, לחזור הביתה ולאכול ארוחה חמה של אמא (ולא סתם הטראק הלפני אחרון הוא "Food Is Still Hot"). "Where The Wild Things Are" הוא אלבום מקסים, ויחד עם הסרט, אין ספק שמדובר ביצירה שתעצב הרבה ילדים בזמן הקרוב. ו..כן, אומנם אנחנו גדלנו על "הסיפור שאינו נגמר", אבל גם לנו מגיע להשתובב קצת לפעמים, ואם לא די בסרט - האלבום עושה את העבודה.
אפ נקסט (אם יהיה לי זמן) - האלבום החדש של וולפמאת'ר.
שבוע טוב לכולם!
נתי 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
