 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2009
כלבים, יהלומים ומשפטי חוכמה לצעירים.
Julian Casablancas - Phrazes for the Young
כשג'וליאן קאזאבלנקס הכריז על אלבום סולו לפני חצי שנה בערך, הרבה אנשים הרימו גבה, בעיקר כי כבר היו הרבה דיבורים על תחילת העבודה לאלבומם הרביעי של הסטרוקס. בתור אחת הלהקות המשפיעות ביותר בעשור האחרון, נותרה עדיין תחושה של אי-מיצוי, או ש3 אלבומים ב10 שנים זה פשוט לא הספק טוב ללהקה גדולה מהחיים, כי מהסטרוקס תצפה ליותר. ובכל זאת, מי לא התרגש כשהוא צפה בפריביו המקסים ל"פרייזז.."? הרבה אנשים לא הבינו תחילה למה מתכוון ג'וליאן כשהוא הצהיר, "משפטים לצעירים". אני ידעתי. אני ידעתי, ויתרה מכך, עכשיו אני גם יודע שצדקתי. ג'ולס מאז ומתמיד היה מנטור, איש רוח אמיתי. מנהיג פואטי, משורר מהסוג הישן, מזה שמשנה את העולם. כשהוא כתב על "דור שלם שאין לו מה לומר" ("Red Light"), וכלל גם את עצמו שם ("Ask Me Anything") - הוא אמר הרבה; לאורך כל הקריירה שלו הוא חתום על משפטים קצרים בתוך השירים שלווא דווקא קשורים לקונטקסט עצמו של השיר, אלא פשוט עומדים בפני עצמם כמשפטים שנונים מלאים בחוכמת חיים, כאילו היה ג'ולס זקן סיני שראה וחווה כבר את הכל; מ"פחדים שמגיעים בשלשות" ועד "השמיים הם לא הגבול ולעולם לא תנחש מה כן", ג'וליאן מאז ומתמיד מכר לנו "משפטים לצעירים". כתיבתו עם הסטרוקס הייתה מעין מדריך, ספר חוקים לחיים שכל טינאייג'ר נושא עימו כפק''ל כיסים. ג'וליאן מודע היטב לתדמית הזו, והפעם הוא לוקח אותה צעד קדימה, עם קרדיט מלא לעצמו. אבל כל זה הינו רק אספקט אחד של יצירתו החדשה, האספקט המוסתר אם תרצו; הנגלה, היא הצהרתו של ג'ולס בראיון הראשון שלו מול מצלמה מזה 3 שנים, "לתפוס את הקאצ'יות של מוזיקה מודרנית ובאותו זמן את הרצינות והגרנדיוזיות של מוזיקה קלאסית". האם הניסיון האינדוידואלי הראשון של ג'וליאן עומד בהבטחותיו?
האלבום נפתח לצלילי סינת' מוזרים שזורמים במהירות מפתיעה לגיטרת אלברט-ג'וניור-לייק (וזה אולי הרפרנס האחרון שתקבלו כאן לסטרוקס, לפחות מוזיקלית) אינטנסיבית. ובכנות שתמיד אפיינה אותו, ג'וליאן מתוודה - "איפה שהוא בדרך, התקווה שלי הפכה לעצבות". העצבות הזו לא נגמרת כאן, ג'וליאן עובר בכל התחנות האפשריות של התסכול האנושי - מרירות, כעס, נקמה, ולבסוף שיגעון וכאב. "Out of the Blue" הוא לא הפתיח הכי קונבנציונאלי מוזיקלית, אבל ליריקלית הוא כל מה שתצפו מג'וליאן; למרות הצהרותיו הממורמרות, "כן, אני יודע שאלך לגיהנום במעיל עור (אולי הציטוט הכי מגניב שלו מזה שנים), אך לפחות אהיה בעולם אחר כשתשתינו לי על ארון הקבורה" - תמיד ידע בסוף לחזור לאנשים שאוהבים אותו כפי שהוא ("איך אתם יכולים להיות כ'כ מושלמים בשבילי?"), שמתלווים גם הם בסינת' שמזכיר גם הוא את אלברט ג'וניור, הפעם את נסיונות הסולו שלו. נו טוב, חברים תמיד משפיעים אחד על השני. הטראק השני, "Left and Right in the Dark", הוא שיר שמסכם בצורה מושלמת ילדות מהי: "רץ במגרש החניה, אני בן 4. אני אבוד, אך אלו היו הימים; הקולות הרכים מן החדר השני מנחמים אותך בזמן שאתה נרדם; בוהה בשכפולי האם ובת שחולפות על פניך, אנו במירוץ נגד הזמן, וזמן הוא מוזר". כתיבתו הפנטסטית של ג'ולס מתמזגת באופן נפלא עם הסינת' וגיטרות הפייד-אאוט, שבאמת נותנות תחושה של "ללכת שמאלה וימינה בחושך" - משפט שבפני עצמו, מסכם ילדות מהי; נאיביות, סקרנות, כל דבר הוא דבר חדש, ואנו תמיד מגששים בחשיכה כל הדרך אל הבגרות.
אך ייתכן והשיר הנוקב ביותר של ג'ולס הפעם הוא "11th Dimension", לפחות מבחינת אמירה חברתית; "המימד ה-11" הוא גם הסינגל הראשון מתוך האלבום, ולא לחינם, כי מבחינה מוסיקלית הוא מציג את אווירת האלבום כולו. סינת'ים מוזרים, ביטים עתידניים ובכלל - מוזיקה חייזרית שהייתה נמכרת היטב במאדים (או ביפן..שזו קצת מילה נרדפת לכוכב אחר. אם חושבים על זה, זה לא פלא שהופעתו הראשונה של ג'ולס הייתה בטוקיו). "אני חי בכדור אש קפוא, איפה שערים נפגשות על מנת לשנוא אחת את השניה בשם הספורט", הוא מציג את שנאת החינם של היום, וממשיך בתרבות הכלום של מדינתו - "אמריקה, שום דבר הוא תמיד הכל בעינייך, אני תפסתי ממך ואת חשבת שאפנה את גבי אלייך". אך המסר הגדול ביותר שמועבר בשיר היא השתקת קולות ע''י לחץ חברתי ("אתה מחפש את קולך שלך, אבל אתה פוחד"), בחירת דיעה או צד מסוים ע''פי נהירת ההמונים ("החיים היא תנועה חדשה ומגניבה שאני יכול להצטרף אליה; האזהרה כבר כאן, אמונתך צריכה להיות גדולה יותר מהפחד שלך"), וכאבסורד יש לחברה האמריקנית עוד מה לומר על אחרים ("קל לנו לציין את הפגמים שלנו באחרים"). ג'ולס תופס כאן בצורה מושלמת את הלך הרוח של אמריקה בעידן אובאמה, שלעיתים עושה רושם שהוא בעצמו נבחר בזכות כוחו של ה"טרנד". עם כל החלם הזה וההליכה העיוורת, בדיוק כמו ב"Ize of the World" מתוך האלבום האחרון של הסטרוקס, ג'ולס חוזה הידרדרות חברתית חמורה, אבל הפעם הוא מזהיר לפני האפוקליפסה. בסופו של דבר, מבקש ג'ולס סליחה גם בשמם של מדכאי הקולות ("סלח להם גם אם הם לא מצטערים; כל הנשרים והמבריחים שמחכים בפתח דלתך"), ומסיים בדרישה מכולם - "עכשיו, מההתחלה, אתם יודעים מה לעשות!".
הטראק הבא, "4 Chords of the Apocalypse", מתנתק במעט מכל האידיאלים שהוצגו עד כה באלבום, ובכלל - מראה לנו צדדים חדשים באישיותו הרב-גונית של ג'וליאן. מאז ומתמיד אהב ג'ולס שירי נשמה ובלוז, אם כי לא היה לכך כל מקום בעולמם הפוסט-פאנקי של הסטרוקס; "4 קורדס.." צורח סם קוק מכל הכיוונים, ולא רבים יודעים אך מדובר באחד האמנים האהובים על ג'וליאן בכל הזמנים. מוזיקלית מדובר במעין שחרור של ג'וליאן מכל דבר שעשה עד עתה, בהזדמנות לעשות קצת כיף ובו בזמן להראות עוד צדדים. ייתכן וחלקכם גם תופתעו ממנעדו של ג'ולס, שמגיע לגבהים חדשים בשיר הנ''ל. לאחר ההפוגה הקצרה הזו, מגיע "Ludlow St", ממתק קאנטרי-אלקטרוני, שבאופן אירוני מציג את רגשות האשם של ג'וליאן על גזילת האדמות מן האינדיאנים לפני מאות שנים ("הכל החל ב1624, שבטי הלנא'פה יפונו מבתיהם", "יאפים פולשים ברחוב לאדלאו, חיי לילה גואשים ברחוב לאדלאו, ההיסטוריה מתפוגגת ברחוב לאדלאו"). האירוניה שמוצגת כאן עם השילוב בין המוזיקה לטקסט (מוזיקת קאנטרי, מוזיקה פטריוטית שמזוהה עם חיבורם של האמריקנים לאדמתם, עם טקסט שמאלני שמציג באופן מזוויע אך אמיתי את תהליך כיבוש אמריקה) היא לא פחות מגאונית; זוהי אינה הפעם הראשונה שג'וליאן מרגיש אשם, גם ב"Ask Me Anything" מאלבומם האחרון של הסטרוקס ג'וליאן ציין את רגשות האשם שלו ("אינדיאנים עוינים - קראנו לחיילים שלנו בשמכם").
הטראק הבא, "River of Brakelights", הוא השיר האקספרמנטלי והמשונה ביותר באלבום. גדוש בביטים מפוצצים, סולמות לא קונבנציונאלים וחזרות על משפטים ומשחקי מילים ("תופס את העניין/תזמון הוא הכל; מתזמן את העניין/לתפוס זה הכל"), השיר לא קל לעיכול מוזיקלית, והפזמון קצת מרגיש כמו שטיפת מוח לנזירים בטיבט. חלקכם יעדיפו לדלג על ההרפתקה המשונה הזו, אך מדובר בניסיון מעניין. השיר הבא כבר הרבה יותר נעים לאוזן; "Glass" הוא ללא ספק שיאו של האלבום. בניגוד לקדחת של "River of Brakelights", משפטי החוכמה של "Glass" ("אם תרצו להכיר מישהו, הביטו בחבריו הקרובים ביותר; היהלומים הם שלה, הכלב הוא שלו", "דומיננטיות בנאמנות/רומנטיקה היא תחושת ביטחון") חודרים עמוק עמוק ללב בעזרת ההפקה הגרנדיוזית, ובעיקר בזכות הלחן - שעולה בקנה אחד עם המטרות אותם הציג ג'וליאן עוד בהתחלה, "שילוב מוטיבי המוזיקה הקלאסית עם המוזיקה המודרנית" - "Glass" הוא אולי השיר היחידי שמצליח להגיע להישג הזה. גם כאן מציג ג'וליאן תובנות וחוכמת חיים שגורמים לי לתהות, האם באמת מדובר ברוקר בן 30 או בסב (יפני) זקן וחכם..?
האלבום מסתיים בשיר הראוי ביותר לסיימו, "Tourist". ג'וליאן, נווד אמיתי מבפנים, מתבונן על החברה באופן ביקורתי מאז ומתמיד, ובאופן כ'כ אירוני ממישהו ניו יורקי - מבכה את הפוסט-מודרניזם ואת גורדי השחקים מחניקי האוויר: "מרגיש כמו תייר, אי שם בארץ; פעם העולם כולו היה כפר קטן", "מרגיש כמו תייר, אבוד בפרברים; בקרוב העולם כולו יהפך לאורבני". ואולי ג'וליאן מאז ומתמיר היה תייר, נווד בעולם מוזר מאוד גדוש בחומרנות שמתנגשת ברגש; בפלסטיק שמתנגש בדברי אמת;
אם כך, ניתן להסיק - "Phrazes for the Young" הוא "ספר" מסקנותיו של ג'ולס, הוא אוסף של תובנות מהחיים, ועיצות לחיים; ליריקלית, הוא צעד גדול קדימה לג'וליאן. מוזיקלית, אין ספק שמדובר באחד הנסיונות היותר מסקרנים של התקופה האחרונה, ייתכן ומדובר באלבום החשוב האחרון של העשור הזה. הוא מאוד לא קונבנציונאלי, ולכן הוא גם לא כ'כ מסחרי אם תרצו, אך ייתכן ובעוד מספר שנים נסתכל אחורה בגאווה על האלבום הזה, כאחת מן היצירות היותר דוחפות קדימה במוזיקה הפופולרית; אף אחד לא ייפול כאן מהכיסא, אבל למעריצים אין ספק שמדובר בפאן טהור, ולחובבי המוסיקה כולם מדובר בעוד אלבום מעניין ששווה לבדוק, ואולי גם להתאהב. בסופו של דבר, ניתן לומר שג'וליאן השיג את מטרותיו. הוא מתח את הגבולות שלו הכי רחוק שאפשר, תוך כדי מכירת תובנותיו הכ'כ כנות ואנושיות. "משפטים לצעירים" הוא לא רק לצעירים - הוא לכל מי שאי פעם שמח, בכה, התאהב, התרגז, היה ילד והתבגר, או במילים אחרות: לכל מי שקורא לעצמו בן אנוש..
שבת שלום לכולם,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
