 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2009
אלבומים חדשים נוב' 09
Wolfmother - Cosmic Egg
לפני 4 שנים פרצה לתודעה וולפמאת'ר, פצצת הארד רוק אוסטרלית שאיימה להחזיר עטרה ליושנה, ושנות אלפיים לסבנטיז; אלבום הבכורה שלהם, אשר נשא את אותו שם, כלל פצצות אנרגיה כגון "Woman" המטורף, "Love Train" הסקסי, "Dimension" ועוד. כמו כן שירם "Pleased To Meet You" מהסאונדטראק לסרט השלישי של ספיידרמן (חרא סרט), הפך את אנדרו סטוקדייל וחבריו לגדולים בארה''ב. פיט טאונסנד (גיטריסט ומנהיג להקת דה הו) הרעיף עליהם מחמאות: "לוולפמאת'ר עוד צפוי עתיד מזהיר". האומנם? עם ההצלחה המהירה יחסית, הגיע המשבר הראשון; עקב חילוקי דיעות, ובמהלך העבודה על האלבום השני, הלהקה התפרקה. אנדרו החליט לאסוף את השברים, ובעזרת חברים חדשים להרכב, השלים את האלבום - בטענה שיש לוולפמאת'ר עוד מה להציע. האם ההחלטה להמשיך הלאה תחת "וולפמאת'ר" הייתה נכונה? האמת היא שהשאלה שצריכה להישאל היא, "האם יש לאנדרו סטוקדייל משהו רלוונטי לומר", ערך מוסף שהוא קצת יותר מריפים כבדים ובלתי פוסקים?
האלבום מתחיל עם "California Queen" האנרגטי, שכבר על ההתחלה לא מותיר ספקות, וולפמאת'ר חזרו למשחק. הגיטרה העוצמתית של אנדרו, משול(ה)בת בקולו הפלצטי והכ'כ זפלינאי - מוכיחה שכישרון תמיד היה שם. עם או בלי חבריו הקודמים ללהקה - סטוקדייל הוא פנומן בפני עצמו, המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה אשר סוחב את ההרכב כולו על גבו. בטראק השני, "New Moon Rising", הלוא הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום - כבר מתחילות לצוץ הבעיות. רק שיר שני, וכבר עולה תחושה שבסרט (או יותר נכון השיר) הזה כבר היינו. נכון, מדובר בחטיף הארד רוק כיפי לכל הדיעות; אבל זו בדיוק הבעיה של וולפמאת'ר, שכן יש לה את כל הנתונים להיות להקה גדולה באמת, כזו שמכתיבה את חוקי המשחק; במקום זאת, עם שירים חוזרים על עצמם כמו "In The Morning", "New Moon Rising" המעט אואזיסי ומגוחך להפליא (כישרון כתיבה אף פעם לא היה לסטוקדייל) מזכיר קצת את "Where Eagles Have Been" מהאלבום הקודם, "In The Castle" שהוא כפיל של 2 השירים שצויינו הרגע, ו-"Cosmic Egg", הלוא הוא שיר הנושא חסר המעוף לחלוטין - וולפמאת'ר הופכים לקריקטורה של עצמם, למעין "AC/DC 2" שבסופו של דבר, עתידה להימאס על כולנו.
מבחינת הסאונד האלבום אכן מופק היטב, בעל תחושת הארד רוק רענן וחדשני עם קריצות לבלאק סאבאת' וחבריהם לסבנטיז המוקדמות. עם זאת, הריפים - כבדים ומופקים היטב ככל שיהיו, חוזרים על עצמם שוב ושוב ומייגעים את המאזין. עבודת התופים לא מיוחדת במינה, כמו כן גם הבס ליינז, מה שמשאיר את סטוקדייל לבד במערכה. בכל זאת, מדובר באלבום מאוד ארוך, 16 טראקים יש רק באלבומים של בלר או U2 , וזה בדר'כ לא סימן טוב; המגמה המאכזבת ממשיכה ומגיעה לשיאה בעיקר ב"Far Away" השמאלצי והרגשני, שמעלה לי אסוציאציה לא מחמיאה במיוחד ללהקות סטייל סקורפיונז.
חבל מאוד שאת נקודות האור אני מוצא בעיקר בסוף האלבום, כשאוזניי כבר נשחקו מכל הצדדים; "Phoenix" נשמע כמו טראק אבוד של קווינז אוף דה סטונאייג' אשר הופק בידי סטוקדייל; "Violence of the Sun" המעט רדיוהדי-בלוזי (כניסות גיטרה שמזכירות את הכניסה המפורסמת ב"Creep", סולואים שמזכירים את קרים) הוא אולי השיר הכנה ביותר באלבום הזה, עם צדדים שעדיין לא ראינו באישיותו של סטוקדייל. למרות הסוף הצפוי והכ'כ "סטיירוואי טו האבן" שלו, מדובר בטראק ראוי; בסופו של דבר, מדובר באלבום מאכזב. מופק היטב ככל שיהיה, לא משנה כמה סטוקדייל ינסה לקרוץ לאוזי אוזבורן וחבריו, סטוקדייל הולך בתלם הכי לא נכון בו יכל לבחור - אנגוס ומלקולם יאנג. עם 16 שירים שנשמעים כמו שיר אחד (נהיה לארג'ים, מקסימום שלושה שירים), עולה התחושה שלמרות כשרונו הרב, סטוקדייל לא תמיד יכול לסחוב להקה שלמה, ושעבודה עם עוד מוח קריאטיבי כמו שלו יכולה אך ורק לעזור לו להוציא אותו מהלופ החד-גוני שלו. אם מדובר באדם עקשן שקשה לעבוד איתו, לעולם לא נדע - אך ייתכן ועל רקע דברים כאלו ההרכב הקודם התפרק. כעת לא נותר יותר מאשר לחכות לאלבומם השלישי, המבחן האמיתי של וולפמאת'ר שככל הנראה יקבע סופית - "Paranoid" חדשני או "You Shook Me All Night Long" מאת סטוקדייל?
Beck's Record Club - Songs of Leonard Cohen
פרויקט הרקורד קלאב של בק נמשך כבר כמעט חצי שנה; למי שלא יודע, "Beck's Records Club" הוא פרויקט שבו בק מארח אמנים רנדומלים, איתם הוא מקליט אלבום מלא במשך יום שלם, ללא כל חזרות או תכנונים מוקדמים כאלה ואחרים. התוצאה היא בדר''כ קאברים רעננים, ספונטניים ומקוריים של קלאסיקות על זמניות. את השירים בק מוציא מדי שבוע בבלוג של הפרויקט. האלבומים עליהם עבר בק עד כה: "Velvet Underground & Nico", שם התארחו נייג'ל גודריץ' ועוד כמה חברים, "Songs of Leonard Cohen" עם MGMT, דבנדרה בנהארט, בינקי שאפירו מליטל ג'וי ועוד כמה חבר'ה - שבדיוק עכשיו שוחרר במלואו. כעת, ד'א, בק מקבקר את "Oar" של סקיפ ספנסר, אחד ממייסדי ג'פרסון איירפליין ומובי גרייפ, הלוא הוא "סיד בארט 2" שרובכם קרוב לודאי שאינכם מכירים, והאורחים הפעם הם ג'יימי לידל, חברי להקת ווילקו ועוד. בכל אופן, את הרעיון לקבקר את לאונרד הציע דווקא אנדרו ואנוויינגרדן, צלע מרכזית בפרויקט הנוכחי. האם בק והחבר'ה עושים צדק עם אחד מאלבומי הפולק הטובים בכל הזמנים?
האלבום מתחיל עם צ'לו קצבי שבוקע מתוך "Suzanne", אנדרו טייקס דה ליד בזמן ששאר החברים משתגעים באולפן. תחושת הג'אמ והטריות מן האולפן גורמת לי להרגיש כאילו בזה הרגע קניתי פיתות חמות מהמאפיה ליד הבית שלי. מי שעקב אחר הפרויקט, יודע שהשירים יצאו כקליפים ישירים (אך ערוכים) מן האולפן, כך יכל בק לשתף את המאזינים בתהליך העשייה, וכמו כן בפאן ובשעשוע של אותו יום ג'מג'ומים מיוחד. הפרשנות הכי מקורית, ספונטנית ו..ובכן, דבילית (במובן הטוב של המילה), שמשקפת באופן הטוב ביותר את הלך הרוח של אותו יום מטורף בסטודיו של בק, היא קאבר האולד-סקול ראפ ל-"Master Song". "קאן איי ראפ?", שואל אנדרו, ופוצח ב6 דקות משוגעות של ג'מג'ום חסר תקנה, בסים סטייל וויל סמית', וסימפולים של מטאליקה ("מאסטר! מאסטר!!"  ). עד כמה שזה מטופש וחסר תקנה, זוהי גם מידת הפאן; וגם הפולקיסט הכבד ביותר, זה שיושב בהופעות ומקשיב לליריקה בדייקנות - ימצא עצמו עומד ומנענע לצלילי בק והחבר'ה. מידת השיגעון רק עולה עם הזמן ב"Stranger Song" הלא פחות מגאוני (וחייזרי) ו- "Teachers" המהיר עם המלמולים של דבנדרה ואנדרו. אבל בתוך כל הבלאגן הזה, בק גם לא שוכח לרגש; "Winter Lady" הוא הטראק הראשון שבו מופיעה בינקי שאפירו מליטל ג'וי. הדואט המרגש שלה עם בק מפעיל את האמוציות המאובקות של השיר הנפלא הזה, קולה מתמזג באופן מושלם עם הבס-באריטון של בק ומתברר כהימור מוצלח ביותר. בינקי גם מסיימת את האלבום עם "One of Us Cannot Be Wrong", ובכל פעם שהיא פוצעת את פיה אני מתאהב מחדש. אבל השיא הבלתי מעורער של האלבום הוא הקאבר ל-"So Long, Marianne" עם דבנדרה און דה ליד; במידה רבה, הקאבר משקף את הפרויקט כולו על שני צדדיו; מרענן, ספונטני ואפילו די מצחיק מצד אחד, אבל ככל שהמתח נבנה ומתפרץ, כך הוא גם מרגש בסופו.
מטופש ומשעשע ככל שיהיה, מדובר בסופו של דבר באלבום קאברים פנטסטי; פסגה של מוסיקאי-על בניי דורינו, בניצוחו של "הבוב דילן של הפוסט-מודרניזם" הלוא הוא בק. האלבום הזה עשה לי חשק להיות שם בעצמי, בפרויקט הבא שלו. ב-"Oar" אני מניח שכבר אין מקום, אולי בפרויקט הבא? לטס סיי.."Blonde on Blonde" אולי?
סופ''ש נעים לכולם,
נתי.
(ולא, לא שכחתי את דם קרוקד וולצ'רז - פשוט לא הספקתי, ממליץ לבקר פה באמצע השבוע  ).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
