 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
זה ג'ושנגרוהל.
Them Crooked Vultures
זו לא הפעם הראשונה שאנשי כדור הארץ נתקלים בג'ושנגרוהל; הפעם הראשונה בה דייב גרוהל (נירוונה, פו פייטרס) שיתף פעולה עם ג'וש הומי (קווינז אוף דה סטוונאייג', סקרימינ טריז, מאד סיזן) הייתה באלבומם הראשונה של הקווינז, בו השתתף גרוהל כחבר מן השורה, כמו כן כך היה גם בסיבובי הופעות לאורך השנים; however, ג'ושנגרוהל זה דבר אחד, אבל ג'וש, דייב וג'ון פול ג'ונס זה כבר משהו אחר - זה "הנשרים הנוכלים ההם". אלבום הבכורה של הסופרגרופ הכי מסקרן (והיחיד, בעצם) השנה נמצא סוף סוף על המדפים, והשאלה הכי מתבקשת מן הסתם היא "אוברייטד או פאקינג A?", בהתחשב בעובדה שכל דבר ששלושת הענקים הללו יפליצו, אנחנו נתלהב. "אלו ההופעות הראשונות מזה שנים שלא צורחים "סטיירוואי!!" בקהל, אני נהנה מכל רגע" - אמר ג'ונס לNME. ומה בדבר ג'וש ודייב? הם פשוט לא יכולים להפסיק להרעיף מחמאות על ג'ונס בכתבת השער מלפני שבועיים. טוב, איך אפשר שלא, דמיינו מה זה להיות גרוהל בן ה-17 שמנגן את "Immigrant Song" עם קוביין הצעיר והאלמוני - כמעט 30 שנה אח''כ אתה חבר מן השורה בהרכב עם אחד האנשים הכי משפיעים ומוערצים על ידך (יודעים מה, אם זה לא מספיק - איך אלכס טרנר מרגיש אחרי ש"דם קרוקד וולצ'רז" חיממו את ארקטיק מאנקיז לפני חודשיים?). ג'ון פול ג'ונס, ה"רינגו" של לד זפלין, הוא הסופרסטאר הפעם; הבסיסט השקט אך יציב - הוא זה שאליו נשואות רוב העיניים, וכן - מתוקף שמו בלבד, מתוקף רפרטואר מרשים שמסתכם ב"חבר בלהקת לד זפלין". שלא תבינו אותי לא נכון, ג'ונס הוא בסיסט ענק, וגם אם הדבר היחיד שהוא היה עושה בסבנטיז המופלאות היה מסתכם בריף של "בלאק דוג" (שנכתב על ידו ולא ע''י פייג', ד'א) - הוא עדיין היה מקבל מקום מיוחד בליבי (אל תשכחו איך קוראים לבלוג הזה).
אז נתחיל בספוילר ברור - האלבום הזה ענק, וכן, עקרונית אפשר כבר עכשיו לסגור את הדף הזה וללכת לקנות את האלבום, כי כן, זה עונה על כל הציפיות שלכם, היפסטרים קטנים; מדובר ברוקנרול ישן-חדש, בהפקת אולפן כ'כ זפלינאית, כמחווה מרגשת לימים ההם, לתחושה הזו שגורמת לנו להרגיש שותפים לצחוקים בהקלטות, ועם זאת מחוברת לסאונד הרלוונטי של שנות ה2000. מדובר בקידוש של עבר, הווה ועתיד; אבל למרות זאת, אני מציע לכם להישאר כאן רק עוד כמה דקות, כי יש עדיין כמה שאלות שלא נענו. הראשונה היא, מן הסתם, האם ההייפ סביב ג'ונס מצדיק את עצמו, האם הוא דמות דומיננטית במוצר החדש הזה? התשובה היא לא. בואו נהיה כנים, איטס אול אבאוט ג'וש הומי. "Just another QOTSA album, really", אחת התגובות לראווה בסרטון היוטיוב של "New Fang" - הסינגל הראשון מתוך האלבום. ואכן, אני יכול להתייחס לאלבום הזה מעכשיו ועד סוף הביקורת הזו כעוד מוצר מופת של ג'וש. העיבודים, הציניות המעט מטופשת ("ובכן אם סקס הוא נשק אז באנג בום פאו, אוהבת אותי עכשיו?" - "Nobody Loves Me and Neither Do I" הפנטסטי עם סיום אדג'י מטורף), הפלצטים ("Scumbag Blues, Interlude with Ludes") והבס-בריטונים ("Caligoulove"), הגיטרות הסלאדג'יות, הריפים המדבריים ותחושת ההירואין שמהולה בכעס שלא נגמר ("Reptiles" ,"Bandoleirs") - איט אול קאמז דאון טו ג'וש..כן, ובכן..עד שמגיע הנשר השני וגונב את ההצגה - דייב גרוהל. האלבום הנ'ל הוא הוכחה שכשרונו האמיתי היה מאז ומתמיד תיפוף. וכן, אנחנו צריכים להיות מרוצים שגרוהל הוא לא פרונטמן שני בהרכב הזה, (למרות שהוא נותן בבאקינג ווקאלז ב"Mind Eraser" ועוד כמה), כי אם היה מדובר בעיבודי פאנק אמריקאים, האלבום הזה היה מסתכם כנפילה רצינית; נכון, פו פייטרז מעולם לא היו הקאפ אוף טי שלי, אבל אני לא רוצה לדמיין אפילו את ג'ונס מג'מג'ם בס ליינז עם מקצבי פאנק. אם כן, גרוהל מראה דראמ ליינז מפלצתיים שלא זכורים לי מאף הרכב עבר שלו. גרוהל הוא זה שמציל את "Elephant" הארוך משיממון מייגע לג'אמ קטלני; גרוהל הוא זה שמרקיד אותנו ב"Gunman", וכן, הוא מנצח על הסיום המופתי (והכ'כ, אבל כ'כ זפלינאי) ב"Nobody Loves Me.." המטורף.
אם כן, האם שכחנו מישהו? מישהו זוכר מה הייתה השאלה הראשונה בכלל? אה כן, ג'ון פול ג'ונס..וזו בדיוק הנקודה; נוכחותו לא באמת מורגשת, אבל מצד שני - זוהי בדיוק גדולתו, וציפייה למשהו אחר תהיה טעות אמיתית; לאורך ההיסטוריה תמיד היינו עדים לפרסונות שקטות בהרכבי ענק שתרומתם הייתה לעיתים מוטלת בספק - ריק רייט, רינגו סטאר, ג'ון פול ג'ונס - כל אלה מעולם לא היו אמביציוזים להפליא או פרצופים יפים בחולצות שחורות של "UFO" בת''א - אבל לפעמים עצם העובדה שהם היו כאלה, פלוס הנגיעות הקטנות הללו שעושות את כל ההבדל, זה מה שהיה כ'כ גדול בהם. ריק רייט אחראי ל"The Great Gig in the Sky" ברובו, "Any Colour You Like" ועוד כמה לחנים אלמותיים - לא הרבה מוכנים להודות, אך מוסיקלית זה רייט שסחב את האווירה הממסטלת של דארק סייד כולו; רינגו, מתופף ממוצע פלוס מינוס, ידע בדיוק מתי צריך להעלם ומתי צריך לומר משהו, כאחד שהיה מוקף בשלושה גאונים עם אגו לא קטן; ולבסוף, ג'ונס - גם הוא היה שם כשצריך, ידע מתי אור הזרקורים צריך להיות עליו, ומתי צריך לתת לגדולים באמת לעשות את שלהם. כי לפעמים, כשלא נדחפים לתמונה קבוצתית - מזמינים אותך לבד, ואתה פשוט נעשה חלק מן התמונה באופן טבעי. כך היה עם ג'ונס בעבר, וכך זה גם היום. אוקיי, אז ג'ונס לא דמות דומיננטית. סו וואט? כנראה שהשאלה השניה שצריכה להישאל היא.."האם איכפת לנו?"
וגם הפעם, התשובה היא לא. בזפלין, לצד בס ליינז ממוצעים - הוא היה אחראי לעיבודי הסינת' הכי גדולים ברוקנרול ("Misy Mountain Hop", Trampled Under Foot", "No Quarter" ועוד רבים וטובים). ב"דם קרוקד וולצ'רז", לא הרבה השתנה - וטוב שכך - "Warsaw", "Caligoulove" ו-"Interlude with Ludes" הם הוכחה שהקלידים עדיין אוהבים את ג'ונס, והוא אוהב אותם ("Warsaw" אומנם ארוך מדי, אבל עדיין מדובר בתוצר ג'אמ נהדר בניצוחו של ג'ונס מאחורי הקלעים). ב"Bandoleirs" הוא מראה כישורי בס סליידז שאפילו בזפלין לא זכורים לי. בנגיעות הכי קטנות שיש, ג'ונס מוכיח שוב ושוב שהוא עדיין אותו אדם אחראי שיודע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא קצת כמו שוער כדורגל. לא, יודעים מה? further than that, הוא באטמן. ה"אביר האפל" שמגן על העיר  נרדוף אחריו כשנצטרך לחפש אשמים, אבל נוקיר לו תודה עמוק בפנים. כמוצר שלם, מדובר ביצירה מופתית וקלאסיקה מיידית. קריצות אל העבר בהפקה, עם עיבודים רוקנרולים מודרניים בעזרתם של ג'וש ודייב. כן, מדובר בג'ושנגרוהל לכל דבר, זה מוצר שייתכן וכבר היכרנו - אבל ג'ונס בעל הניסיון, הוא זה שמוסיף את הקסם, את ההילה האלוהית הזו, שמרגישה כאילו מדובר במשהו גדול מן החיים, למרות הנגיעות הקטנות. "קטן קטן, אבל יש בו המון" (מעולם לא חשבתי שיבוא יום ואצטט את הילד המעצבן מהפרסומת של "גמדים"  ). מה נותר להוסיף? איטס אונלי ג'ושנגרוהל, באט איי לייק איט! רוצו לחנויות.
ולעניינים אחרים - עוד היום, 5 רגעי נחת לסופ''ש; אחרי כן, סוף סוף - סיכומי השנה שלי. מה לגבי סיכומי עשור אתם שואלים? וול, אם יהיה לי זמן..הו נואוז!
סופ''ש נעים לכולם,
נתי 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
