 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
אז היום למדנו שג'ון פרושיאנטה עוזב את הפפרז.
אה, רגע, גם אתם חיילים? או שסתם לא שמעתם, אז הנה הלינק. "השתנתי", פרושיאנטה מצהיר. "לא הייתה מעורבת שום דרמה או כעס, כולם תמכו בי מאוד". חיוך זדוני עולה לי על הפנים. "ב12 השנים האחרונות השתנתי כאדם וכאמן, להמשיך את מה שעשיתי עם הלהקה יהיה כנגד הטבע שלי וכעת הגיע הזמן לעשות דברים לבד". לייק דה. ועכשיו אני שואל, מישהו באמת מופתע? מישהו באמת חשב שהגיטריסט הכי soulful בניינטיז ימשיך לתת יד לפלירטוטים עם היפ הופ מטופש, שירים דביליים חסרי משמעות וקליפים עם כריס רוק? רק תסתכלו עליו בתמונה הזאת. הוא בוכה. בחיי, הוא בטח בכה בכל פעם שקידיס, פלי וצ'אד הכריחו אותו לנגן את הריף המזדיין של "Snow". פעם הוא היה בוכה מכאב אנושי שהתבטא היטב באג'נדה של הלהקה (סמים, מותם של חברים, זעם נעורים,אני לבד אז בואו נזריק מתחת לגשר ואט סטרה אט סטרה, יו גט די איידיאה). הו כן, היו זמנים. פרושיאנטה בכה ויצק את זה אל תוך הגיטרה. ככה נולדו כמה אלבומים נצחיים, כשהבולט ביניהם הוא כמובן "Californication". היום הוא בוכה כי אותה להקה הביאה את ההפך המוחלט מקליפורניקיישן, "Stadium Arcadium". כמעט 30 שירים של קידוש הMTV, כתובים בידי אותם אנשים שכתבו פעם את השורות "נערה מתבגרת עם תינוק בבטן, מתמסטלת על אינפורמציה". ג'יזס קרייסט (שדומה לפרושיאנטה ד'א). תסתכלו על הגיטרה שלו. היא באמת בוכה. היא בוכה דווקא כי היא לא בוכה יותר כמו פעם, אלא מקיאה ריפים מסחריים שבוקעים מתוך האחוריים של האוטובוס שהרגע חזרתי בו הביתה, מהפלאפון של הפאקאצה ההיא שברגע זה ממש צופה בקליפ של "Sex on Fire" ביוטיוב, כי "הסולן של קינגז חתיךךךך!!!". אוי אלוהים, תסתכלו על הגיטרה, ותראו אותנו;
אבל עכשיו ברצינות - הכתובת הייתה על הקיר. מי ששם לב לזה, פשוט ידע שמדובר בעניין של זמן, ולא בנוגע לעזיבה, כי מתברר שמבחינת פרושיאנטה הוא בחוץ כבר שנה - אלא עניין של זמן עד שזה יגיע לעיתונות. ואני לא חושב כך רק בגלל ההיאטוס הארוך של הלהקה, אלא כי באמת מדובר בפרושיאנטה אחר. בוגר, רציני, מתבונן, ובעיקר - מסופק. אצטדיונים מלאים זה מגניב, אבל מדובר באדם שחי את כל קלישאת הרוקנרול מתחילתה ועד סופה. מילד נאיבי שהתלהב מאיזה נגן מקומי שמנגן את "Little Wing" ("פשוט לא האמנתי שגיטרה אחת יכולה להישמע כמו 3 גיטרות בו זמנית"), הפך לנער אמביציוזי שרוצה לשנות את העולם עם החבר'ה, דרך הזומבי-פריק שעושה מוזיקה בזמן קולד טרקי ולחיצת היד של מלאך המוות ("משווים אותי לסיד בארט, האלבומים שלי הם כמו דה וינצ'י במוזיקה") - ועד לחזרה לפיכחות ואמונה שלמה במוזיקה בלבד ("כבר אין לי שום עניין בסקס או כל דבר שקשור בפלוסים של להקה, אני לחלוטין מעוניין במוסיקה"). פרושיאנטה בחיפוש עצמי שארך כ-12 אלבומי סולו כמעט, וכל אחד מהם שונה, מוזר, הזוי ומקורי בדרכו שלו. ואתם יודעים מה? זה אפילו לא קרוב לסוף; האומנות שלו עלתה 10 שלבים מעלה, בזמן שזו של הלהקה ירדה 20 שלבים מטה. זה לא סוד שפרושיאנטה אוהב את פלי והחבר'ה, אלה החברים הכי טובים שלו. "למה אתה ממשיך לנגן איתנו?", שאל פלי לפני כמעט 15 שנה, כשפרושיאנטה היה בשפל חייו, חצי מת בעקבות הירואין ושלל סוגי סמים אחרים. "כי אני אוהב אתכם..אתם חברים שלי, ואני אוהב לנגן איתכם", ענה לו פרושיאנטה. "גם אני אוהב אותך, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להישאר איתנו, כי אתה סובל". באותו רגע ממש עזב פרושיאנטה את הלהקה ועבר 12 מדורי גיהנום בשביל להיגמל מסמים, לחזור לחיים ולהביא עוד מוזיקה בת-זונה אל העולם הזה, עם אותם חברים שהוא הכי אוהב בעולם. 20 שנה אחרי כן, תהיו בטוחים שפלי ופרושיאנטה עשו את אותה שיחה בדיוק, רק שהפעם מושא הסבל הוא אומנם משהו לבן ומאוס, אבל הוא לא הירואין - הוא נגינת השיר "Snow" בטור האחרון של הפפרז. אכן כן, העולם משתתף בצערה של הפנדר סטארקוסטר של פרושיאנטה. כואב לך, אני יודע, אבל הנה, מגיע יום חדש; עכשיו תוכלי לייבב כמו פעם, יקירתי..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
