 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
ניגוד יומרני למדי
Vampire Weekend - Contra
סופ''ש ערפד הוציאו את אלבומם החדש "Contra" עוד באמצע ינואר, ממש כמתנת יום הולדת לכבודי. זה לא סוד שאת הפוסט הזה רציתי לעשות עוד בתחילת ינואר, הרבה לפני שדנות קסלרות למיניהן הספיקו ללכלך על ארבעת הברוקלינאים, בטענות מופרכות שניתן לסכמן ב"לילדים עשירים אין רגשות, א.ק.א אסור להם לעשות מוסיקה כי זה יומרני מדי". כשקראתי את הביקורת הנ'ל וכמו כן שאר ביקורות במדיה, הרגשתי שאנשים מגזימים בעיסוקם האינטנסיבי בסאבטקסט. מצד שני, קשה שלא לעשות זאת בזמן שבטחונו של עזרא קונינג, הפרונטמן, עולה ומתייצב כפואט, ואחד לא מובן במיוחד; כי בואו נודה באמת, כל הקטע הזה של ה"קונטרה" נשמע מופלץ מהתחת (עזרא טוען שהרעיון ב"קונטרה" היא ה"עובדה" ש"כל דבר בחיים מסתכם בבחירה מתוך 2 אופציות, והאלבום עוסק בבחירות הללו מספר פעמים במהלכו), ואולי עדיף להישאר עם העובדה שמדובר גם במשחק וידאו מהאייטיז הנושא את אותו שם. אבל אז הבנתי שלוקח לי זמן לכתוב את הביקורת הזו, ושנוסח "Track By Track" אולי לא כ'כ מתאים עכשיו. הבנתי שמשהו כאן לא מסתדר לי. אולי לא מדובר באנשי תקשורת שהולכים שולל ונותנים לסאב-טקסט לסנוור את טיב המוסיקה, אולי מדובר בסאב-טקסט עצמו? כי בניגוד לראשון של וומפייר, את "קונטרה" לא חרשתי אינספור פעמים. למעשה, הקשבתי לו רק פעמים ספורות. הייתכן? האם "קונטרה" לא פחות מ..משעמם? האם היומרנות הפילה את עזרא, היכן שאחרים נשאוה בגאון על הגב?
האלבום נפתח ב"Horchata", אולי אחד השירים היחידים באלבום שלא קשה במיוחד להבין; דצמבר, משקה הורצ'טה, כובע גרב על הראש, חורף קר - ועזרא מהלך בחוף בסנדלים. הנה הניגוד הראשון שלכם; השיר כולו עושה חשק לקפוץ למים באמצע יולי-אוגוסט, אבל הצצה חטופה בליריקה דופקת לי את כל הויז'ן; אבל "Horchata" הוא רק קצה הקרחון כי אני הולך לסבול מהרבה שבירת פנטזיות בהמשך. האלבום ממשיך ב"White Sky", אולי השיר האהוב עליי באלבום, וכאן אני אוסף עוד ניגוד כי מדובר גם בשיר הכי יומרני טקסטואלית; כנראה שככה זה עם עזרא כשנושאים אקטואלים בוערים בו."White Sky" באופן לא כ'כ מובן, עוסק כנראה בחיי הבורגנות היומיומית של אמני אוונגרד ניו יורקרים (קריצה לחברי וומפייר עצמם..או אולי סטירה מצלצלת אפילו), כמה שהוא מתוק - ככה מטלטל עזרא בנו, ובעצמו; "Holiday" הוא השיר הכי מקפיץ אחרי "Cousins" וללא ספק ה"A-Punk" התורני שבאלבום (כי "Cousins" היא חיה בפני עצמה, ואלוהים איזו חיה בת זונה!), אבל כמה שהיא חמודה ומתקתקה ככה היא גם טריקית - כי עזרא חייב להכניס לשם, איך שהוא, את המלחמה בעיראק; ואפילו לא ציינתי את הסימפולים של M.I.A ב"Diplomat's Son", ואני ממש משתדל להישאר נאמן למוסיקה ולטקסט ולא לכל מיני תיאוריות קשר כאלו ואחרות. ובכל זאת, האם וומפייר איבדו את תחושת הפאן אפריקנ-היפי-ביט שהייתה להם?
ובכן, התשובה היא לא. האלבום הזה עדיין מספק כמה רגעים גדולים שרק למענם שווה לקנות את האלבום: "Cousins", אף על פי טקסט דבילי להפליא (ונסו, רק תנסו לפענח את "Dad was a risk taker, his was a shoe maker, you greatest hits 2006 little list maker", ואני אפילו לא מתרגם את זה כמיטב המסורת מרוב שזה מפגר), הוא אחד הטראקים הגדולים של 2010 ועוד הרבה לפני שהשנה הזו התחילה בכלל; "California English" הוא שימוש מעניין ומקורי באוטו-טיון שאמנים כ'כ מפחדים להשתמש בו אחרי שקניה ווסט אנס אותו; אבל הכי חשוב - כשעזרא שם לרגע את היומרנות בצד, הוא מצליח גם לגעת לנו בלב; "Run" הוא שיר מקסים על אהבה ללא פחדים, "Taxi Cab" היא בלדה (קצבית) מתוקה-חמצמצה שדוקרת אותנו במקומות הנכונים ("אני סנטימנטלי, נוסע לי, בטוח בעצמי, לפחות בטוח בזה עכשיו; עמדת כל כך קרוב אליי, בדיוק כפי שהעתיד אמור היה להיות"). מוזיקלית אין יותר מדי שינויים מלבד כמה ביטים ושימושים מעניינים באפקטים כאלו ואחרים, עם שמירת הנוסחה הכ'כ וומפיירית שמקשה עלינו להגדיר את סוג המוזיקה שעזרא וחבריו עושים, שכנראה וגם אין צורך לשנותה לאור העובדה שוומפייר היא הלהקה הכי מקורית ומיוחדת באיזור כרגע; כמו כן צריך לציין את התיפוף היוצא מן הכלל של רוסטאם בטמנגליג' (ווטף?) שלעיתים עושה רושם ומחזיק את כל הלהקה על גבו עם מקצבי רגאיי ולטינו מטורפים ובלתי נגמרים;
אז נכון, "קונטרה" הוא מעין אלבום קונספט עם רמזים להיותו אלבום קונספט, כזה שעיסוק עמוק בסאב-טקסט פשוט יעשה לכם רע, בניגוד להיטיב עמה כמו אלבומי פרוגרסיב, או..סקרו דאט שיט, אפילו האלבום האחרון של ארקטיק; וומפייר תמיד היו גדולים בלהיות..חמודים. אני תמיד אמרתי שזו להקה שחלוצה בז'אנר ה"קיוט רוק" (ז'אנר אותו היא חולקת עם אלבומי הסולו של אלברט המונד ג'וניור  ). עזרא ניסה לומר ש"בנו של דיפלומט הוא חמוד אך הוא עדיין בנו של דיפלומט". מצד שני אני מרשה לעצמי לומר - הוא גם עדיין חמוד. למה לתת לצילו של אביו להחשיך את קסמה הראשוני של סופ''ש ערפד? אז עזרא, את העיסוקים הפוליטיים והסוציו-אקונומיים כנראה שעדיף להשאיר לרוג'ר ווטרס; מצד שני, אין זה אומר שאסור לך לגעת בהם, אם כי בחוכמה - בדיוק כפי שציפור מאכילה את גוזליה; תלעס היא את האוכל היטב היטב, ורק לאחר מכן תעניק להם בחתיכות קטנות וניתנות לעיכול..לאט..לאט..במקרה של עזרא, אם המצב בעיראק באמת בוער בעצמותיו, כך הוא צריך לנהוג;
ומה בדבר השאלה ששאלתי את עצמי בתחילת הביקורת - האם האלבום הזה משעמם? ובכן, באמת תלוי איך מסתכלים על כך; כי מצד אחד אני לא יכול לומר שאני משתעמם בכל פעם ש"Cousins" מעיר אותי לבוקר חדש בבסיס; מצד שני, האלבום הזה מסתיים ב"I Think Ur A Contra". אולי עזרא הזה הוא ממזר אחד גדול, שפשוט צודק בהכל, כי אני מתחבט בכך בהיותי כותב את מילים אלו - החיים באמת מתחלקים לאופציה A ואופציה B. לא תמיד, אבל עכשיו לדוגמה - דווקא כן; ובכל זאת, בניגוד לדנות קסלרות למיניהן ועמיתים אחרים למקצוע, ולמרות שהאלבום הזה לא סוחף כמו קודמו, אני בוחר לרקוד לצלילי "Holiday" ו-"White Sky" מאשר להתנגח בהם. אני חתיכת קונטרה בעצמי, הא?
המשך שבוע נעים לכולם,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
