כלב שחור

דיימן אלברן הוא בחור ביישן; בניגוד ליריביו ועמיתיו לסצינת הבריטפופ, אואזיס, הוא תמיד הצהיר שבימי בלר הוא לא יכל לשאת את קלישאת חיי הרוקנרול, ותחזוק עמדתו הציבורית; ג'יימי היולט הוא בחור מטורף; הדמיון הפורה שלו וכישוריו בציור ואנימציה, הם בדיוק מה שאלברן היה צריך. אלברן היה זקוק למסכה, לאלטר-אגו, לזיגי סטארדסט משלו, בעזרתו יוכל להביע את עצמו במוסיקה ולהעביר מסרים חשובים בעיניו, ללא כל חשש מעמדתו הציבורית, פגיעה בפרטיותו, או אפילו פחד במה; ככה נוצרו גורילז בתחילת העשור הקודם. אלבום הבכורה שלהם, "Gorillaz", ייצר להיטים קליטים, כייפים ודביקים שכל ערס ידע לזמזם (זוכרים את הרמיקס ל-"19-2000" בפיפא 2001?). אלבומם השני מ-20005, "Demon Days", היה לא פחות מוצלח עם סינגלים כמו "Dare", "Dirty Harry" וכמובן, ההמנון "Feel Good Inc". אחרי "Demon Days" נוצר הרושם שאלבום שלישי לגורילז כבר לא יגיע; היולט הצהיר שלצייר את מרדוק, ראסל, 2D ונודל - חברי הלהקה הפיקטיבים, מתחיל לשעמם אותו; אחרי תוכניות כושלות לסרט קולנוע, ושיתופי פעולה מוזרים אחרים בין אלברן והיולט כמו מיוזיקל על קוף שנוסע למערב, נעשה הרושם ש"Demon Days" הייתה ההרפתקה האחרונה של הגורילאז. אך לרוע מזלו של 2D, הסולן עם החורים בעיניים, שנחטף כל פעם מחדש ע''י הבסיסט ומנהיג הלהקה מארדוק (שדרך אגב, בעל טוויטר קורע מצחוק, ממליץ בחום לקרוא את הטוויטס על ליידי גאגא ) לאיזה גיהינום חדש על פני האדמות להקלטת אלבום חדש לגורילאז, דיימון אלברן קיבל השראה מ"שקיות הפלסטיק שהציפו את החוף" ליד ביתו, החליט להיות אל גור מוזיקלי, ו2D שוב נחטף ע''י מארדוק לידי הרפתקה מחודשת. ומה באשר לנודל? ובכן, ע''פי עלילת גורילז (אכן, ישנה עלילה רציפה מאלבום לאלבום), מארדוק מעולם לא הציל את נודל, הגיטריסטית והווקאליסטית השניה של גורילאז, שנשארה תקועה במעין מימד גיהינום חשוך ומבעית (אם העלילה מעייפת אתכם אתם יכולים לדלג לפסקה הבאה). מארדוק יצר "סייבורג-נודל" עם הDNA של נודל, ואף אחד לא יודע כרגע איפה נמצא ראסל. עם מימון של ארגון טרור ליד "חוף הפלסטיק", הקליטו השלושה הנותרים מגורילאז את אלבומם החדש - "Plastic Beach". "חוף הפלסטיק" הוא מעין אלבום קונספט מעט מפוזר, כאשר כל שיר מספר סיפור אחר ברחבי חוף הפלסטיק, אך לכל השירים מכנה אחד משותף - טוב, שניים: הראשונה היא ההתחממות הגלובלית והשימוש הרב בפלסטיק, השניה היא "תרבות הפלסטיק", שלא באמת צריך להסביר לכם מה זה אומר;

כמיטב המסורת, בכל אלבום של גורילז מתארחים כל מיני אמנים שונים שנבחרו היטב בפינצטה בררנית במיוחד; הפעם עושה הרושם שמדובר בבחירות הכי מיוחדות שנעשו עד עתה: לו ריד, בובי וומאק הישיש, מיק ג'ונס ופול סימונון (דה קלאש), סנופ דוג, להקת האלקטרו-סול העולה ליטל דראגון ומוס דף; גם דה לה סול חוזרים לסיבוב נוסף. אין ספק שאלברן בוחר את הטובים ביותר בתחומם, יאמר לטובה לגבי אמני ההיפ הופ היא העובדה שרובם מזוהים עם תרבות הראפ הנקייה והפריצ'ית של הניינטיז, נטולת הפלסטיק והגנגסטה-שיט של ימינו (אולי למעט סנופ דוג, למרות שהוא סתם משתעשע היום). אחרי אינטרו תזמורת גרנדיוזי, האלבום נפתח ב"Welcome to the World of the Plastic Beach" של סנופ דוג, עם סינת'ים שבאמת מזכירים את החומרים האחרונים שלו. "המהפכה תשודר בטלויזיה" מצהיר סנופ דוג (כקונטרה למשפט הקאלט "The Revolution Will Not Be Televised"). מיד אח''כ מגיע הטראק הראוי הראשון (עם כל הכבוד לסנופ, עושה רושם שהוא חסר חשק) "White Flag" של הראפר קאנו, בסימפול קטעים ערביים אוריינטלים של "התזמורת הלאומית של לבנון", שיר בעל חזון "אימג'ן" בגירסת היפ הופ מקפיצה ("רק אני ואתה, אני ואישתי, ללא מלחמות, ללא פצצות, דגל לבן"). מיד אח''כ מגיח סוף סוף אלברן וקולו המיוחד ב"Rhinestone Eyes" הקודר והמרגש. זוהי נקודת הציון הראשונה ב"Plastic Beach" שמרגישים בה את רוחם של הגורילאז, ושל אלברן בכלל; סינת'ים וביטים קליטים, קולה המהדהד של נודל, וקולו הצרוד וחסר המלודיקה של אלברן, שהולם בטראק הזה את פרצופו המדאיג וחסר ההבעה של 2D; לאחר מכן מגיע "Stylo", הסינגל הראשון מתוך האלבום, החלטה מעט מוזרה ותמוהה בהתחשב בעובדה שאלברן חושב ש"Plastic Beach" הוא האלבום הכי פופי שעשה בקריירה שלו, כי "Stylo" רחוק מאוד מלהיות "Clint Eastwood" או כל סינגל קליט אחר של גורילאז. אם חושבים על זה, היציאה הזו עוד יותר מוזרה בהתחשב בעובדה שמדובר ביצירה שמבקרת את עולם הפלסטיק, או תרבות הפופ כולה, אם תרצו; בכל אופן, סטיילו הוא שיר אפל ומוזר בעל סינת'ים קודרים ובסליין מונוטוני, אולי מונוטוני מדי - עליו מנצח כוכב הסול המזדקן בובי וומאק, עם אילתוריו הווקאלים והעוצמתיים. אין ספק שמדובר בטראק ראוי, אבל כסינגל, הוא מעט מחשיך את כל ה"פאן" שיש בפרויקט הגורילאז עד עתה, פאן שלא בהכרח נעלם - "Superfast Jellyfish", הטראק הבא באלבום (וגם הסינגל הבא מתוכו) הוא הסינגל הכי קליט והכי קרוב ליצירות הקודמות של אלברן והיולט, יצירת ראפ משעשעת וחמודה, שמבקרת את תרבות הצריכה שלנו ("האהא, זה בא עם צעצוע, אני אוהב את זה"; "אחי אתה עיוור? זו כולה אבן" ). למען האמת, גם הקליפ של "Stylo" לא לוקח את עצמו ביתר רצינות כמו השיר עצמו, שם מתהדרות הדמויות לראשונה בטכנולוגיית CGI, וגם ברוס וויליס מתארח כדרך אגב.

ואחרי שהתבדח אלברן על הדרכים המזוהמות שלנו ("הים רדיואקטיבי"), מגיעה היצירה המרגשת מכולן - "Empire Ants", ה"Hong Kong" של האלבום הנוכחי אם תרצו, שיתוף הפעולה בין להקת האלקטרו-סול המוזרה ליטל דראגון לבין אלברן הוא פשוט מתנה משמיים; הכניסה של הסינת' הגבוה, זו שחותכת את הגיטרה האקוסטית וקולו של אלברן, מעבירה בי צמרמורת כל פעם מחדש; שירת הנשמה של סולנית ליטל דרגון (בחורה יפנית בשם יוקימי נאגאנו, נקודה מעניינת לאור העובדה שמדובר בלהקה שוודית) הופכת את היצירה הזו למלאת משמעות, ובדיוק כמו שם השיר, "אימפריית נמלים", אני מרגיש כ'כ קטן בעת האזנה ליצירה כ'כ מרהיבה וגדולה מהחיים כמו זו. קטעים כאלו מכניסים בנו פרופורציות בהקשר למימדנו לפעמים; מוזיקה היא דבר גדול, כמו היקום כולו, אבל אנחנו "רק אבק", כפי שאומר אלברן ב"Some Kind of Nature" החביב, בו מתארח לו ריד (שבטח התחנן להיכנס לפרויקט הזה). למרות שמדובר באורח שאוהב להיות מיוחד ומקורי מהשאר בכל מקום בו הוא מתארח, הפסנתר הקליט מזכיר מעט את המתיקות של מקרטני. שיר הנושא "Plastic Beach" הוא ביה''ס למוסיקה אלקטרונית מיינסטרימית שנוגעת במוטיבים של רוק; למרות העבודה המצוינת של אלברן, שבהחלט מעמידה אותו במקום מאוד אליטיסטי ושמור היטב איפשהוא בין רדיוהד לאיאן בראון (מקום אליו לא מגיעים הרבה בריטים נשכחים מהניינטיז) - האלבום המסקרן הזה לא חף מנקודות חולשה, מעין מיש-משים מסונת'זים וקשים לעיכול, כאלה שאפילו לא ניתן להגדיר כ"גרוורז" שגודלים עם הזמן, משהו שבהחלט מזכיר את הטראקים הפחות קליטים ביצירות הקודמות של גורילז (או אפילו של בלר). "Sweepstakes" הוא הטראק הכי דבילי וחסר מעוף באלבום; "Glitter Freeze" הוא טראק אינסטרומנטלי צורם ומשעמם למדי, למרות משפט אייקוני כמו "Where's north from here..?" שנשמע בהתחלה; ובכל זאת, ניתן להגדיר כמעט את כל שיתופי הפעולה באלבום כהצלחה;



ומעבר למוזיקה המצוינת של אלברן, אל לנו לשכוח שהצד השני של גורילאז הוא הצד הויזואלי שלה - חלקו של ג'יימי היולט; וגם הפעם הגורילז מתהדרים באנימציה עוצרת נשימה, בציורים מגניבים ועיצוב מרשים; היולט יצר את כל "חוף הפלסטיק" עצמו מכף רגל ועד ראש, מ"גבעת המלנכוליה" ועד "ענן אי הידיעה", היולט עיצב למעשה כל שיר ושיר באלבום ויצק אותו אל תוך אי גדול, האי של חוף הפלסטיק, ובאתרם הרשמי של הגורילאז ניתן לטייל בכולו ובכך לחוות עוד מימד מהיצירה כולה - יצירה שהיא לא רק מוזיקה, אלא הרבה יותר מזה. אין ספק שאלבומם השלישי של גורילאז מציב רף אומנותי מאוד גבוה מבין כל יצירותיו של אלברן עד כה, וכן, ייתכן שהוא מקריב מעט מהכיף שהיה בגורילאז, פרויקט שפעם לא לקח את עצמו ברצינות יתרה; אבל אלברן הוא ויז'ינרי מאן, והפעם הוא מעביר את מסריו בעזרת המסכה הכי טובה שהוא מכיר, המסכה של היולט, או ליתר דיוק: של מארדוק, 2D, ראסל ונודל. מבין כל אלבומיהם של הגורילאז, שהיו מפוזרים ולקו מעט בחסר, מדובר באלבום הכי אחיד ושלם בדרכיו; ויודעים מה? גם אם אלברן והיולט מאכילים אותנו פלסטיק-פריצ'ינג, זה עדיין טעים.