כלב שחור

לפני כמה חודשים, סיכמו עיתוני העולם את העשור החולף במוזיקה; גם YNET עשו כך. במסגרת כתבות על הרוק ב10 השנים האחרונות, קבע הכותב נחרצות: "ההמנונים מתו". סיבות? האינטרנט, ירידת כוחה של הטלויזיה (ושל MTV), ובלה, בלה, בלה. אבל אתם יודעים מה אומרים אצלנו ב"אינדיה". בולשיט. מ"סבן ניישן ארמי", דרך "לאסט נייט" ועד "איי בט דאט יו לוק גוד און דה דאנספלור" - העשור החולף היה ההפך הגמור מ"מותם של ההמנונים" - זה היה עשור של ריבוי המנונים; מה שהכתב לא השכיל להבין, זה את העובדה שבזכות עליית האינטרנט והתחלשות MTV, מה שנוצר מתעשיית המוזיקה גרם ליותר ויותר אמנים צעירים להיחשף בדרכים לא דרכים, תהליך ריבוי האמנים גרם לשוליים להתרחב - בעקבותיהם גם המיינסטרים, ומה שנוצר זה קייטרינג בשירות עצמי; כל אחד מצא את מה שהוא חיפש, את מה שהוא אוהב במוזיקה. האם זה הרג את ההמנון? ממש לא; ההמנונים לא מתו - הם פשוט התרבו והתחלפו בקצב מהיר מאוד. כשיש לך כ'כ הרבה להקות מוכשרות ובועטות, ובעולם שמתקדם כ'כ מהר, העולם גם זקוק להמנונים חדשים בקצב מהיר; עכשיו תישאל השאלה, אם הם מתחלפים מהר, האם הם עומדים במבחן הזמן? נו, תגידו לי אתם, בזמן שמיליונים מזמזמים את "סבן ניישן ארמי" במגרשי הפריימר ליג ולמג'מט צועקים כל הזמן "קידס" מהקהל. ההמנונים יחיו לנצח, כי כמו שעם תמיד יזדקק למנהיג, אחד שמגדיר את רוח התקופה - כך גם כל דור ודור בוחר את הסאונדטראק שלו. תמיד יהיו שירים גדולים מהחיים, כי זהו טבעו של האדם, כי זוהי מהות רוח הנעורים, וככה היא צריכה להיות מיוצגת בדפי ההיסטוריה.

אפשר להמשיך ולדון בנושא עוד רבות, אך לא לשם כך התקבצנו היום; בשם "Surfer Blood" נתקלתי רבות בחודשים האחרונים. עם שם כזה, התקשתי להאמין שלא מדובר בלהקת מטאל שוודית. זה מתחיל ב"סרפר", ואז בריאן ווילסון קופץ לך לראש - אבל נגמר ב"בלוד", ואז קופצים סלייר ושוחטים את בריאן לחתיכות, עם דם שמשפריץ לכל עבר. כשאני נתקל בשם גרוע ללהקה, אני בדר'כ מדלג עד שהמוזיקה תוכיח לי אחרת. ואז, זה קרה. היכה בי כרעם ביום בהיר, וחיי השתנו! אל היוטיוב הגדול גרם לי להתקל ב"Swim", דרך ממשק הרילייטד וידאוז שלו. הקשבתי לשיר. התחלתי לזוז. ראשי נע מצד לצד. ריף הגיטרה הקולע, התיפוף המקפיץ, הריברב בקולו המהדהד של הסולן, המילים! הו אלוהים, המילים: "שחה! על מנת להגיע לקו הסיום! ואני מוכן לא לפגוע, אבל על מי כבר אתה יכול לסמוך?! שחה, על מנת להגיע לסיום!!". ומה באשר לקליפ? מעבר להיותו קורע מצחוק מתחילתו ועד סופו (בעיקר בחלק שבו חברי הלהקה עושים "כל מה שרע", אינקלודינג לקיחת וזריקת גלידה מידיו של ילד חמוד ותמים במיוחד), הוא מייצג את כל מהות השיר; ג'ון פול פיטס, או בקיצור JP, "שוחה באנשים" כל הדרך מהמיטה אל הבמה, עובר תלאות בדרך - אך בסופו של דבר מגיע לקו הסיום. הו כן, אין מסע רוחני טוב יותר מלהיות רוקר, להיסחב בידי הקהל ובסופו של דבר להנהיג את אותו קהל כאשר אתה עומד על הבמה עם מיקרופון וגיטרה; כשה3 ורבע דקות הקדושות הללו הסתיימו להם, אני כבר ידעתי; הנה המנון. הודיעו בחוצות העיר, השמיעו בקולי קולות בעת נסיעה במכוניתכם, סמסו לחבריכם - הלפיד נישא הלאה! "Swim" הוא השיר הכי הכי מדויק לקיץ 2010; הוא קצר, הוא קולע, הוא מקפיץ, ויש בו חוכמת (וחוצפת) נעורים ג'אסט דה וואיי יו לייק איט!

"סרפר בלוד" הם JP פיטס (ווקאלז וגיטרה), TJ שוורץ (תופים), תומאס פקטה (גיטרה) ובריאן בלאק (בס). האם שכחתי מישהו? "אה כן, שכחתי את טאז": בלייב שואוז כקלידן ופרוסיקיושניסט מתלווה אליהם חברם הקרוב ביותר מרקוס מסצ'רני, וכן - יש לו אפרו, האו קול איז דאט? בכל אופן, השלושה הראשונים נפגשו באפטר פארטי של מיאמי'ז אולטרה פסט', שנה שעברה. אחרי היכרות שמלווה בשיחה ארוכה על מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה, JP גייס את 2 החברים הנותרים - ו"דמו של גולש" קמה. אם אתם תוהים, אז לא, אף אחד מהם לא גולש; הם אפילו טוענים שבילדותם "הילדים שידעו לגלוש עשו לנו חיים אומללים". הם חתומים בקאנין רקורדס, האנשים שהביאו לכם את "גריזלי בר" ו"צ'יירליפט"; ע''פי המייספייס, השפעותיהם הן לא אחרות מ"פלנרי או'קונור וסופרות אמריקאיות", אך מעבר לזה ניתן לומר ש"סרפר בלוד" היא חגיגה של ז'אנרים נרחבים, דרך סרפר רוק ועד אפרוביט שפוקד לאחרונה (יותר מדי) את עולם האינדי. לפעמים הם אפילו מזכירים לי ג'יי-רוק (רוק יפני), בהפקה ובסאונד הגיטרות המאוד מסוים שלהם.

אלבום הבכורה שלהם נקרא "Astrocoast" ולמרות שיצא ראשית בתפוצה קטנה יחסית, הלהקה מוואסט פאלם ביצ' פלורידה זכתה להרבה תשומת לב מהמבקרים, החל בפיצ'פורק שלא מפסיקים להעריף מחמאות, דרך פירגונים על ההופעה המדהימה בפסטיבל SXSW האחרון מSPIN, וכמובן - אישור מהאי הבריטי אצל NME, שאכן מדובר באינדי פנומנון. ורדיקט קצר שלי: "אסטרוקוסט" הוא אלבום בכורה נהדר; עם שירים כמו "Fast Jarboni" או "Take It Easy", שתופס את הווייב העכשיווי של להקות כמו וומפייר וויקנד או פול'ז גולד (לעיתים אף מזכיר את "Soft" של קינגז אוף ליאון), ניתן להבין בקלות ש"סרפר בלוד" הם הרבה יותר מוואן היט וונדרז; הם לא כאן על מנת להעביר את הלפיד ולהעלם; "אסטרוקוסט" הוא עדיין לא "איז דיס איט" של 2010, אבל הוא גם לא מנסה להיות; ישנה התחושה שערימת הזבל שבאה וניסתה לחקות באופן גרוע את כל מה שהסטרוקס והארקטיק מאנקיז היו בעשור הקודם, "אסטרוקוסט" קוטע, וקובע סטנדרטים חדשים עם היללה הראשונה של JP פיטס. עוד שירים ראויים לשבח הם "Floating Vibes" הפותח, שמתקדם בצורה לא צפויה ומרגש במיוחד, ו"Catholic Pagans", מעין "Time to Pretend" בגירסה של שמרן לשעבר; "אסטרוקוסט" משאיר אותך עם טעם לעוד, ועם תהייה לכל אשר יבוא מהחמישה האלה בעתיד.

הבאזז והפוטנציאל המטורף גרם כמובן לאין סוף הזמנות לשאר פסטיבלים נחשבים, ובאופן צפוי - ל"אסטרוקוסט" לצאת שוב ברי-אישו, הפעם בכל העולם, וזה יקרה ב17 ביוני; בנתיים, אני מוכן לגלות לכם סוד ולומר לכם שניתן כבר לרכוש את האלבום אפילו כאן, באוזן השלישית; עד שתרכשו אותו, תוכלו להנות מסשן לייב אצל פיצ'פורק, מהמייספייס, או..נו, פשוט תריצו חיפוש ביוטיוב לעוד דברים, ואל תשכחו - שחו!! על מנת להגיע אל הסיום!!

שבת שלום,

נתי.