כלב שחור

גם כאן נתחיל בעובדה אחת פשוטה: ג'ק ווייט הוא חייזר. הקשבה אחת לטראק הפותח של "Sea of Cowards", אלבומם החדש של הדד וות'ר, מספיקה כדי להבין שייתכן וג'ק הוא התגשמות גשמית של זיגי סטארדסט, שמדובר כאן ברוקנרול חייזרי, רוקנרול שבני אנוש עדיין לא נתקלו בו; אבל זה לא רק האפקט החייזרי על הווקאלז של ג'ק ב"Blue Blood Blues" ששם את ווייט בפלנטה אחרת מבין כל חבריו לתעשייה; למקרה שלא שמתם לב, ג'ק ווייט הוא תעשייה שלמה בפני עצמה. יותר מעשור עבר מאז שהגיטריסט המחונן נכנס לחיינו עם הווייט סטרייפס; הסאונד החדשני של פוסט-פאנק מהול עם בלוז הוליד את הגאראז' רוק, אבל מה שבאמת שם את ג'ק בפסגה היא העובדה שחוץ ממוזיקאי אדיר, הוא גם גאון שיווקי; בין אם זה העיקשות לוותר על בסליינז או שימוש בשלושה צבעים בלבד, ג'ק אימץ את המינימליזם לחכו לא רק בגלל שזה "התאים לו מוזיקלית", הרי מדובר גם בגימיק, ואחד שעובד. האם יש בזה משהו רע? כלל וכלל לא; ג'ימי הנדריקס אמר פעם, כתשובה לשאלה האם הקטע עם השיניים הוא גימיק: "גימיק שמימיק, מה הקטע הזה שיש לאנשים עם גימיקים? העולם כולו הוא גימיק אחד גדול". היום, בשנת 2010, ג'ק ווייט נמצא במקום שבו הוא יכול לעשות מה שבא לו. ונחשו מה? זה בדיוק מה שהוא עושה. פתיחת לייבל עצמאי והפקת אלבומיו בעצמו? צ'ק. פתיחת חנות עם אותו השם בנאשוויל מקום הולדתו תוך כדי תמיכה עזה בשימור ויניל ומכירת תקליטים? צ'ק. פרויקט צד שלישי כסופרגרופ נוצצת? צ'ק. הדד וות'ר נוסדו רק שנה שעברה והיכו גלים עם אלבום הבכורה הפנטסטי שלהם "Horehound". ג'ק ווייט על התופים, דין פרטיטה (קווינז אוף דה סטונאייג') על הגיטרה, ג'ק לורנס ההזוי (רקונטורז) על הבס והסינת', ואיך אם לא אליסון מוסהארט הנהדרת (הקילז) על השירה; "Sea of Cowards" יצא מוקדם יחסית מאחר ומדובר באלבום שנולד עוד באותם סשנים של אלבום הבכורה; הארבעה שיחקו עם הלפט-אוברז משנה שעברה ועיבדו את הכל לכדי אלבום מוצק אחד.

כפי שצויין, האלבום נפתח ב"Blue Blood Blues" הפנטסטי עם אפקט המיקרופון החייזרי של ווייט תוך כדי סולמות הארד רוק שבפעם המיליון, מזכירים לי את סאונדגרדן; למעשה כל הגוון הצהוב שחור הזה, והאטיטוד של הדד וות'ר בכלל, מזכירים לי מאוד את האופי של "Superunkown" ומי שעוקב שם לב שגם אמרתי את זה עוד שנה שעברה על אלבום הבכורה. הסקסאפיל הקודר והאפל הזה ממשיך כמעט לאורך כל האלבום ומגיע לשיא בסינגל הראשון, "Die by the " שם חולקים ווייט ואליסון "שנאה הדדית" ("אני הולך לקחת אותך בטוב וברע אל הקבר הקטן שלי") תוך כדי מתיחות גיטרה שצורחות קים ת'איל. האם גם זה דבר רע? אני נתקל לאחרונה בהרבה תגובות שמתנגדות ל"סטייתו" של ווייט בסגנונו. "Crappy hard rock, go back to fell in love with a girl", אומר איזה טמבל בתגובות ביוטיוב, כשאני מוכן לשים כסף שאותו בחור נושא פוסטרים של לד זפלין בביתו; אני יותר ממרוצה. בניגוד למוזיקאים רבים שנופלים במלכודת ה"אני נשמע אותו דבר כבר עשרים שנה", ג'ק ווייט משכיל לחקור נתיבים חדשים בהשפעותיו שטרם נתגלו בפני קהל מאזיניו, והאמינו לי שאנחנו רק נהנים מהתוצר; "Blue Blood Blues" מתחבר ישר ל"Hustle and Cuss" הבועט, ועם שורה מנצחת כמו "Hustle and cuss/then lick on the dust" קשה שלא להנות;



בניגוד לאלבום הראשון, ב"Sea of Cowards" מורגשת סוף סוף הכריזמה המטורפת של סולנית הלהקה, אליסון מוסהארט; אולי זה היה הצל הגדול של ג'ק, אולי שאר השמות הגדולים שלצידה, אבל ב"The Difference Between Us", שיר נקם חד וייתכן שגם השיר הטוב ביותר באלבום, אליסון סוף סוף משתחררת ונותנת לחיה שבה לנקב לנו את הלב בשיפוד; בין אם זה בכתיבה המצוינת, בהגשה או ביכולות ווקאלז מצוינות ("Gasoline" המצוין עם הצרחה הפנומנלית באמצע), ב"Sea of Cowards" אליסון מראה יכולות שאולי תמיד ניחשנו שיש לה, אך מעולם לא הראתה אותם, לפחות לא אצל הקילז; אל לנו לשכוח את דין פרטיטה וג'ק לורנס, נגנים מעולים בפני עצמם, שהרבה מהפאן מורגש גם בזכותם, בין אם זה סינת'ים מוזרים וביטים מגניבים ("Looking at the invisible Man", "I'm Mad") או ריפים קלאסיים ביי דה בוק ("No Horse" המקפיץ שמחזיר אותי לסבנטיז), שפשוט מותיר אותי בהרבה מקרים ספצי'לס;

אחרי אינספור הקשבות שלי לאלבום הזה, גולת הכותרת היא פאן, פאן, ועוד קצת פאן. האלבום השני הוא לא יצירה מורכבת או מתחכמת במיוחד ואפשר לומר שזה היה צפוי, אבל למי באמת איכפת? כפי שנאמר, האלבום הזה נבנה מהלפטאוברז של הסשנים הראשונים של ההרכב. אם חושבים על זה, זו תמיד הייתה מהות הדד וות'ר, וזה מה שג'ק ווייט עושה כבר חצי עשור - כיף חיים. הדד וות'ר הוא הרכב שנולד במקרה, ממפגשים לא צפויים, מסשנים מגניבים חסרי דד ליין של מוזיקאים גדולים מהחיים שלקחו קצת טיים-אוף מהפרוייקטים הגדולים שלהם, ויודעים מה? ככה (בין היתר) נולדת קלאסיקה אמיתית; איך שלא תסתכלו על זה, "Sea of Cowards" הוא אלבום רכבת הרים כייפית שפשוט אסור להחמיץ, מאסט לכל קולקטור, או כל חובב מוזיקה כזה או אחר. מצד שני, אני כן רואה לנכון לציין שלא הייתי רוצה שגם האלבום השלישי ישמע כך, בדיוק כפי שלא הייתי עולה על אותה רכבת הרים שוב ושוב עד שבא לי להקיא; כן יהיה מעניין לראות את ג'ק או אליסון נותנים פן יותר אישי להרכב הזה, דווקא אותו הרכב שנולד מפאן טהור - מקבל מעין משמעות אישית, פואטית וחמימה, אולי אפילו מעט כואבת (אפשר לקבל מזה קצת ב"The Difference Between Us"). אבל עד שנגיע בכלל לאופציה של אלבום שלישי, אני מוכן לקבל את אותו רוקנרול חדשני ומיוחד באותה כפית זהב של ג'ק ווייט, האיש שמפתיע אותי כל פעם מחדש. באשר לציניקנים - אלה שמתעצבנים על הערות שוליים, על השערות "מסחור", על "סטיות מוזיקליות" כאלה ואחרות - אני לא יותר מבז להם, כי ייתכן וכבר שכחו מה זה להקשיב לרוקנרול מופשט ופשוט להנות מהסחרחורת שעולה לך לראש מבלי להתמרמר - וזוהי כל המהות של הדד וות'ר נכון לעכשיו, מזג אוויר מת שעושה לך חתיכת סחרחורת כייפית.



המשך שבוע נעים,
נתי.