 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2010
אורות לבנים, חלונות אדומים
אז אומנם זה קרה באיחור אופנתי (במיוחד), אבל סוף סוף צפיתי בסרט הדוקומנטרי חובק הטור הקנדי מ07' של ג'ק ומג ווייט, "Under Great White Northern Lights". הסרט זכה להרבה הערכה בפסטיבלים רבים והושווה ע''י הרולינגסטון להרבה סרטי דוקו-רוק גדולים כמו "The Song Remains The Same" של זפלין או "Shine A Light" של סקורסזה על הסטונס; את הסרט ראיתי בבית של חבר, והגעתי עם הרבה ציפיות שנבנו היטב לא רק מביקורות אלא גם ממעטה הזהב שרק ג'ק ווייט יודע למכור כ'כ, אבל כ'כ טוב. קשה היה לי להאמין שאצא מאוכזב, ובכל זאת - יצאתי עם כמה מסקנות שלא חשבתי שאגיע אליהן;
הסרט מלווה את ג'ק ומג ולאורך כל הטור הזה, שם חרטו בהיסטוריה שני שיאים מעוררי קנאה: ה"One Note Show" המפורסמת ידועה בתור "הופעת הרוקנרול הקצרה ביותר אי פעם", שנית - הווייט סטרייפס היא להקת הרוק הראשונה שהופיעה בכל "טריטוריה רשמית בקנדה", וזה כולל הופעות סודיות באוטובוסים וג'אמים קצרצרים עם קבצנים ברחוב. ראשית, נתחיל עם הידוע מראש - איך שלא נסתכל על זה, הסרט הזה מוצף במוזיקה טובה שצצה מכל עבר; מתפוצץ תחילה ב"Let's Shake Hands", עובר לכל טוב מהאלבום האחרון "Icky Thump", ממשיך ב"Jolene" (ללא ספק אחד הקאברים הטובים ביותר שהרוקנרול ידע מזה שנים) ואיך אפשר בלי האנקור שיצוץ הרבה במונדיאל אשר בא עלינו לטובה החודש, "Seven Nation's Army". אחת ההברקות הכי גדולות של הבמאית אמילי לוטי הוא המבנה המפתיע והקופצני של הסרט עם הקאטים והמעברים הלא באמת קשורים אחד לשני, שקופצים משיר אחד לאחר בטור הנפלא הזה, בלי יותר מדי מחשבה; המבנה משקף בדיוק את רוח הרוקנרול של ג'ק ומק ווייט. כאפה אחת בעורף, אגרוף בפנים מיד אחרי כן, אלו הם המצילות של מג והדיסטורשן החולני של ווייט והסרט העביר זאת מצוין; בניגוד לסרטי רוק דוקומנטרים כמו "Let It Be" של הביטלס או "No Distance Left to Run" החדש של בלר, "Under Great White Northern Lights" לא מרבה בדיבורים, לא חושף תככים עסיסיים בקרב חברי הלהקה וגם כמעט ולא בא לראות את דרך העבודה של הווייט סטרייפס, אולי משום שג'ק בעצמו אומר שהיא לא כזו מעניינת ("אין לנו סט ליסט, אין הרבה חשיבה מאחורי כל הופעה, פשוט עולים ומופיעים, זה למה לכל הופעה חיים משלה"). תוסיפו לזה את העובדה שהסטרייפס לא עובדים יותר מחודש-חודשיים על אלבום, שהקונפליקטים ביניהם נראים כמו "קונפליקטים בכוח" (הסצינה שבה ג'ק ומג יורדים מהופעה וג'ק התשוש משתף את מג בתחושה שהטמפו'ז
שלהם מהירים מדי, אך מג "לא הרגישה בשום דבר מיוחד"), והרי לכם ג'אמ-באנד גדולה מהחיים ש"ממש במקרה" מניבה להיטים אלמותיים שנכתבים בספונטניות - לא דרך העבודה הכי מעניינת בעולם לעשות עליה סרט, וזוהי גדולתו של הסרט - נו סמול טוק, בלי קשקושים, הרבה מוזיקה לפנים. אבל כשהדיבורים מתחילים, כאן כבר התחלתי לשאול את עצמי שאלות.
כל ילד יודע שג'ק ווייט הוא יותר ממותג, הוא תעשייה אחת שלמה וזו לא הפעם הראשונה שאני מציין את זה כאן. בין אם זה הדד וות'ר, הרקונטורז או הווייט סטרייפס - האיש יודע לשווק את עצמו, לא משנה מה הוא יבחר לעשות. תאמינו לי, ג'ק ווייט יכול להקליט את עצמו בשירותים וזה ימכור כמו לחמניות טריות, אבל העניין עם ג'ק ווייט הוא שהלגיטימציה אשר ניתנת לו ע''י העם מגיעה לו מאחר ותמיד ישנה תחושה שטיב המוזיקה קאמז פירסט. לאף אחד לא באמת אמור להיות איכפת מגודל ארנקו של ווייט, אלא אם כן מדובר בציניקן ממורמר שמתקשה עם העובדה שווייט הוא אחד הגיטריסטים הגדולים והחדשנים ביותר שידע הרוק. באמת שלא איכפת לי שוייט עושה הכל בעצמו, פותח לייבל משלו, אינסוף פרויקטים והרכבים, מפלרטט עם ג'יי-זי בשיר חדש ומוכר בחנות התקליטים המפורסמת שלו בנאשוויל בובות ווייט סטרייפס שמתחברות למחשב בUSB; ובכל זאת, כאשר צופים בכמה סצינות בעייתיות ב"Under Great White Northern Lights", קשה שלא לעקם קצת את הפרצוף. הרגע הראשון שבו קרה לי מקרה כזה הייתה הסצינה בה נוסעת לה הלימוזינה של הסטרייפס בזמן שהמוני מעריצים רודפים אחריה ועושים שלום לג'ק (קטע קריפי שמרגיש לי לא פחות מאיזו כוכבת פופ ליידי גאגאית אחרי ירידה מהופעה בפני המון זועם של קהילה
הומו-לסבית), שלא נמצא שם לבד כמובן - מג נמצאת לצידו כל הזמן אך השוט בכל זאת מתמקד על ג'ק, שמסביר כל הזמן כמה הוא מרגיש בר מזל שכל הדברים הללו קוראים לו, ולמרות שהוא דווקא מרבה לדבר גם בשמה של מג, הסרט אט אט הופך למעין קידוש שמו של ג'ק, סרט שמגולל יותר את סיפורו האישי מאשר סיפורה של ווייט סטרייפס הלהקה; מילא אם זה היה לרגע, סתם איזה רגע הזוי של נרקיסיזם, אבל בסרט שלא מרבה בדיבורים, באותה סצינת לימוזינה התחיל לי אותו חשש ראשון שאולי מדובר באדם שפשוט מאוהב בעצמו, ולא קל לגלות דבר כזה על גיבור תרבות אישי שלך; נכון, מצד שני אנו גם עדים לעובדה שמג היא פשוט אדם שקט מטבעו (אחד הרגעים הכי טובים בסרט הוא קטע הראיון הקצר בו ג'ק מתחנן בפני מג שתסביר לעולם שהוא לא משתיק אותה ושהיא פשוט שקטה מטבעה - אבל דווקא כשהיא באה לענות לזה, ג'ק קוטע אותה), ובכל זאת - הרבה שוטים שמתמקדים על ג'ק בזמן שמג נמצאת ברקע (פלוס העובדה הלא פחות ממשפילה שמוסיפים תרגום לכל משפט שיוצא למג מהפה, כאילו שבאמת לא שומעים מה היא אומרת כשהיא מדברת), לא מיטיבים עם ג'ק ומעלים את התחושה הקצת לא נעימה הזו שקשה להסביר במילים. הסצינה הבעייתית השניה שהרגישה לי מוזר מאוד (ושאני עדיין לא מבין איך היא נכנסה לסרט), היא ההופעה באותו בית קשישים בקוויבק; לכאורה מדובר ברגע תמים של עזרה לזולת ולמידה על האחר - אך עצם העובדה שהיא נמצאת בסרט, כבר לא עושה חסד עם המושג "צדקה", וחוץ מזה - זה היה פשוט מביך לראות את ג'ק, ברגע חמלה אמריקאי טיפוסי ומעט מתנשא, מגיח משום מקום לתוך מוסד של זקנים שלא באמת מבינים מאומה, מנסה לשוחח עימם או לנגן להם מעט כשהם אפילו לא יודעים אנגלית; לא פלא שהדבר היחיד שגרם להם לחייך היא נגנית האקורדיון שהחלה לנגן אחרי "שהנודניק מאמריקה" עצר עם הגיטרה. הסצינה הזו היא ללא ספק אנטיתזה מוחלטת לאותו נער אמביציוזי שהגיע מהמשפחה הלבנה האחרונה באחת משכונות המצוקה בארץ מולדתו, מת לעשות רוקנרול בזמן שכולם מזעיפים כלפיו פנים עם מערכות סטריאו על הכתף שמשמיעות את טופאק וארסטד דבלופמנט;
אין ספק שנהנתי מהסרט, כל חובב ווייט סטרייפס או רוקנרול טוב באשר הוא יהנה עד מאוד מאסופת האגרופים המקפיצים עד מוות הללו; ובכל זאת, בסרט הזה היינו עדים לכמה רגעים מביכים שבתור דיי-הארד פאן של ג'ק בעצמי, הייתי מעדיף שיחסכו ממני; רבים יגידו שאין מה לעשות, שווייט סטרייפס תמיד הייתה להקה של איש אחד, וחוץ מזה, השניים תמיד הודו בכך שג'ק תמיד דחף את מג להרכב הזה, שהייתה בתחילתו עם רגל אחת בחוץ; ובכל זאת, כמה אירוני - הסצינה הכי טובה בסרט היא סצינת הסיום המרגשת שמתמקדת לראשונה במג, הממררת בבכי ליד ג'ק המלבב על הפסנתר; זה הרגע הראשון בו הסקתי כמה שמג מרגישה חייבת לג'ק, שהיא נמצאת איפה
שהיא נמצאת הרבה בזכות האיש המוכשר הזה, היחיד שמצא בהתחלה כ'כ הרבה בכ'כ קצת, ששאב הרבה השראה מתוך מינימליזם תופים, ושקשה לה להראות זאת במילים; לא רק שזה הרגע הכי מרגש בסרט, זה גם הרגע היחיד שאומר הכל על הלהקה הזו - ג'ק אמר זאת בעצמו, "הציטוט הכי אהוב עליי של העיתונאים הוא "הווייט סטרייפס היא הלהקה הכי אמיתית בעולם ובאותה עת הכי מזויפת בעולם". אין יותר נכון מזה.
לילה טוב,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
