 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2010
בעקבות אירועי המשט בעזה: ארגון טרור "תרבותי" חדש
ידיעה שהתקבלה זה עתה: הפיקסיז, הקלקסונז ואלביס קוסטלו הקימו ארגון טרור חדש שיפעיל "פיגועי טרור תרבותי". דרכי הפעולה: ראשית, גיוס להקות בעלות שם בינלאומי וקהל רחב בישראל. לאחר מכן, ביטול ההופעה בארץ 36 שעות לפני קיומה; כך ידכא הארגון את הלך הרוח של אוהבי התרבות והאומנות בישראל, ולבסוף תשפיע על מורל המדינה כולה.
וברצינות: ניסיתי, באמת שניסיתי להראות "עסקים כרגיל" ולא להתייחס יותר מדי לביטולים המינורים של לוזרים כמו הקלקסונז או צבועים מתייפיפים כמו אלביס קוסטלו. אבל היום הפיקסיז שברו אותי. אני לא קניתי כרטיס בגלל המחיר הטיפה אסטרונומי לטעמי וגם בגלל שבחרתי ללכת לדבנדרה בנהארט (שיגיע כמו גדול ב16 ליוני). אבל כל זה בכלל לא משנה. אני חושב שהנקודה הובהרה כבר עשרות פעמים בתקשורת הישראלית, אבל אחזור עליה שוב: כאמן, לא משנה מה הן דיעותיך הפוליטיות, חרם תרבותי הוא לא פיתרון. מוסיקה ואומנות הן נושאות דגל של שלום, הבנה ואחדות בין המין האנושי כולו. למוסיקה יש את הכוח לפשר בין מחלוקות וליישב סכסוכים. טועים האנשים שאומרים שפוליטיקה לא הולכת יד ביד עם מוסיקה; אם כך, איפה זה שם יצירות מופת כמו "Masters of War" של בוב דילן? איפה זה שם את קיץ האהבה של 69' ואת ההתנגדות למלחמת ויאטנם? ההנחה הזו היא מוטעת: פוליטיקה היא לא בהכרח משהו שלא הולך טוב עם מוסיקה. כל הדברים הללו השתקפו היטב בפסטיבל וודסטוק ובדור שלם של אומני רוק ופולק שלדקה או שתיים באמת היה להם עיקרון מנחה כל שהוא: אהבה ושלום עולמי. אני רואה בזה עיקרון פוליטי גדול מאוד, מטופש לומר שזה לא פוליטי. שלום עולמי הוא אג'נדה פוליטית, זו פשוט אג'נדה משותפת לעולם כולו. מצד שני, חשוב לומר: דבר מכל זה לא אומר שפוליטיקה חייבת ללכת עם מוסיקה, כפי שטען בריאן אינו במאמר שפורסם לאחרונה ב7 לילות ("חובתו המוסרית של כל אמן". יאה רייט, ואם לא בזין שלי לעשות מוסיקה פוליטית? או יותר מזה, אם אני ג'סטין ביבר? אני חייב לנקוט עמדה בכל אישו באשר הוא? לא רק שאני טיפש מדי לומר משהו, אם הייתה זו חובתי המוסרית לנקוט עמדה בכל האבסורד שמתרחש בעולם - כבר עדיף שאעזוב את המוסיקה ואנסה להיבחר לכנסת). מה שאני מנסה לומר הוא, שהדברים הם אף פעם לא שחור ולבן: אם אתה מוסיקאי, וכמו כן אתה גם אקטיביסט פוליטי - מן הסתם שתרצה לשקף את דיעותיך באומנות שלך. אבל כאקטיביסט, אם תבטל הופעותיך, בכלל לא תשמיע את קולך - מה עשית בזה? כלום. רוצה לומר משהו? תגיד אותו כאן, אל תהיה פחדן. אבל מבריאן אינו הצדקן הזה אני בכלל לא תופס, הכעס שלי נובע מאותם אומנים שבאמת מעולם אבל מעולם לא בחרו באיזהשהוא גוון פוליטי באומנות שלהם: הפיקסיז למשל. המוסיקה שלהם רחוקה שנות אור ממסר פוליטי כזה או אחר. אומנותם עוסקת בנושאים אחרים, חלק אישיים חלק חברתיים, חלק סתם על פרוצות שכבולות למיטה ואיזה אחד שלא מוצא את הראש שלו. ביטול הופעה של להקה כזו, שפוליטיקה רחוקה מסדר היום שלה - הוא לא יותר מאקט של פחד, צביעות ובורות. הפיקסיז נכנעו לטרור כשהחליטו לבטל את הופעתם, וגרוע מכך - עכשיו הם מזוהים עם דיעה פוליטית מסוימת, ואני בטוח שפראנק בלאק הוא האחרון שרוצה שיחשבו שאיכפת לו בכלל.
ביטולם של אירועים תרבותיים גדולים לא יניבו כלום מלבד אכזבה ויריקה בפניהם של אותם אנשים שמעריכים ומוקירים את האומנות שלך. ביטול הופעתם של הפיקסיז לא יביא להסכם ישראלי-פלסטיני. ביטול הופעתו של אלביס קוסטלו לא יגרום לכל מי שקנה כרטיס לצאת לרחובות ו"להפגין כנגד הממשלה". למעשה, נדהמתי לראות שההפך הוא הנכון; לא רק שהדבר מביא לניכור כלפי האמן אותו אהבת, הדבר שבאמת שימח אותי היא התלכדותו של העם ואני רואה יותר ויותר תגובות של אנשים שמעדיפים אחד את השני מאשר היפוקרט כזה או אחר שבכלל לא יודע מה הולך כאן אבל רוצה לשחק אותה פוליטקלי קורקט; אני חייב לומר שהתגובות בעמוד הפייסבוק של הפיקסיז, כמו כן שאר הטוקבקים של הישראלים ברחבי הבלוגים והאתרים בעולם, פשוט מרגשים אותי; יש לנו עם נהדר, יש לנו בני נוער נהדרים ששולטים באנגלית ביד רמה, יש לנו צבא הגנה מדהים שמורכב כולו מנערים ונערות שהם מלח הארץ, ואני מאמין בצדקת דרכינו לאורך כל הדרך, ואני גם לא חושב שאנחנו חייבים לעולם דין וחשבון על פעולות ההגנה שלנו בארץ, על אחת כמה וכמה ממטיפים כמו הבריטים או האמריקאים, שאחראים בעצמם למלחמות עקובות מדם במהלך ההיסטוריה ברחבי אירופה ומטבח שבטים שלמים באמריקה. ההיסטוריה העולמית מראה שלאף אחד בעולם אין את הזכות לשפוט אותנו.
חלק לא מבוטל מן המאוכזבים נוטים לבחור בזעם מיותר וחסר פרופורציות כלפי המדינה הקטנה והמקסימה שלנו. הם טועים. המדינה שלנו בסדר גמור, המציאות היא זו שמחורבנת. יבוא יום וגם הם יבינו שאנחנו לא רואים את הפיקסיז לא בגלל שיש לנו הנהגה מחורבנת, לא בגלל הכיבוש ולא בגלל שאנחנו הם אלה שלא בסדר. אנחנו לא נראה את הפיקסיז בגלל הפיקסיז עצמם, ותו לא; המשפט הזה משתקף על העולם כולו, ויבוא יום וכולכם תבינו שאין לנו מקום אחר מלבד מדינתנו שלנו, שיש לנו רק אחד את השני ושיחד, אנחנו לא זקוקים לאף אחד אחר. יש לי חלום אישי. אני רוצה להיות מוסיקאי יום אחד. אני רוצה להצליח בקנה מידה עולמי, ואני הולך לטייל בעולם יום אחד. אני יודע שהעולם כולו נפלא ומסתורי ויש לי עוד הרבה ללמוד ממנו; אבל אני יודע, אני כמעט בטוח, ככל שהזמן עובר ואני מתבגר, אני מבין את זה יותר ויותר - זהו ביתי, ולכאן תמיד אוכל לחזור, כי כאן באמת אוהבים אותי. גם אם אקבל את כל ההערכה וההכרה שבעולם, גם אם האומנות שלי תתפרס בהיקפים שמעולם לא חלמתי עליהם, ואני אשמח אם זה יקרה כי זה ישפוך אור על הרבה בני אדם - כאן אני מרגיש הכי בטוח. זהו ביתי. וואר איז מיי מיינד? עיר הולדתי רחובות, מדינת ישראל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
