 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2010
לנצח נצחים אמן - קצת על הייניקן מיוזיק קונפרנס, הסיקור התקשורתי וכל מה שמסביב.
אני עושה זאת באיחור אופנתי למדי, אך מוטב מוקדם ממאוחר; תחילה נאמר שהייתי זקוק לימי התאוששות, למעשה אני עדיין מתאושש מהערב המטורף ההוא. ההייניקן מיוזיק קונפרנס התפרס השנה על גבי ה31 לאוגוסט וה1 לספט', ובניגוד לשנה שעברה ההופעות התפרסו על גבי היום הראשון של הפסטיבל ואילו ועידת המוסיקאים (god knows מה לעזאזל הם עושים שם, אם להיות כנה איתכם) התרחשה ביום השני; היו אלו P.I.L (בניצוחו של ג'וני ליידון א.ק.א סולן סקס פיסטולז), LCD Soundsystem הנהדרים והדראמז הטריים שהתארחו השנה. אני חייב להודות, תחילה הליין אפ הזה היה נראה לי מעט מוזר, לא הייתי בטוח לאיזה וייב לצפות מהקהל; ראשית כ-Main Venue לא ציפיתי שLCD Soundsystem ימשכו מספיק אנשים; את ג'וני ליידון כל אחד חייב לראות לפחות פעם אחת במהלך חייו, ואילו רק בשביל המבט הממזרי שלו, אבל הקהל שבא לראות את P.I.L הוא לא הקהל שבא לראות את ג'יימס מרפי, וזה בלשון המעטה; וכן, יש גם עופות מוזרים כמוני: את הכסף שלי שילמתי בעיקר בכדי לראות את הדראמז, ואם אני צריך להיות כנה עם עצמי אז אני די בטוח שאני מבין היחידים שעשה את זה. עכשיו, מי שעוקב יודע שדיברתי כאן מעט על האי.פי שלהם "Summertime!", ושלא חיבבתי אותם במיוחד. אז מה השתנה? אלבום הבכורה יצא, ונתתי לו הקשבה. ועוד הקשבה. ועוד אחת. אח''כ זה כבר שקע. תוסיפו לזה את העובדה שבניגוד לP.I.L או רוב ההרכבים שבאים לביקור פה, ובדומה לMGMT שנה שעברה - מדובר באחד ההרכבים עם הכי הרבה באזז סביבם בזמן אמת, וזה כולל הכתרת הדראמז ע''י כל מגזין נחשב למלכי האינדי האמריקאי החדש, ומנצחי הסאונד החדש-ישן שנכנס עכשיו לתודעה, אייטיז+פיפטיז/סיקסטיז=ניו-סרף (יחד עם סרפר בלוד, בסט קוסט ורבים אחרים). כל הגורמים הללו פלוס הראיון הנהדר הזה שיכנעו אותי שלפספס את הדראמז ב10' שווה ערך ללפספס את הסטרוקס ב01' - לא מפספסים אירוע תרבותי שדופק לך על הדלת; בכל אופן, כפי שאמרתי תחילה, ניגוד האינטרסים שבין הלהקות גרם לי לחשוש שהקהל המעורבב-משו לא יהיה התערובת המוצלחת לוייב פסטיבל אמיתי וכייפי. בהמשך יתברר שטעיתי.
הגעתי מוקדם, מוקדם מאוד אפילו. נדלג על שעות הצהריים (מי שרוצה לדעת מה קרה שם בשעות הצהריים יכול להיכנס לסרטון הזה) ונתחיל מפתיחת השערים; בסביבות 8 נכנסנו פנימה וכבר המראות שראיתי לא היו משמחים במיוחד. שנה שעברה, בערב של MGMT אני זוכר ריצה מטורפת וחסרת מעצורים של אנשים אל עבר המתחם, קנייה חפוזה במיוחד של בירה ודחיפות לעבר השורה הראשונה; כשעמדנו ב"תור", אני זוכר את אחד השומרים ממלמל לשומר השני - "איפה יש יותר אנשים, בבארבי או פה?". זה היה מביך מאוד, וביחד עם כמה חבר'ה שהיכרתי שם התחלנו להעלות השערות מדוע זה כך. נכנסנו באוירה מוזרה משו, היה לי פחד מטורף ממחסור באנשים. משהו שחשוב לציין: על הכניסה התנוסס שלט שטען שהכניסה מותרת לגילאי 18 ומעלה; אני זוכר שבתור לידי השומר זיהה בחורה נמוכה עם חולצה של הליברטינז, כנראה שהמוח המעוות שלו אומר "חולצה של להקה+נמוכת קומה=מתחת ל18". הם התווכחו זמן רב ואף על פי שהיה לה כרטיס הוא סיכם לה את זה כך: "ההפקה בודקת אם תוכלי להיכנס, כרגע אינך יכולה". אני לא יודע בת כמה היא באמת הייתה, אבל זה בכלל לא איכפת לי כי זה לא העניין, מדובר בלא פחות מביזיון. ראשית, איפה בדיוק פורסם שכך יהיה? לא בפרסומת בטלויזיה, לא בקמפיין של וואלה ולא בהדרן - בשום מקום לא פורסם שמתחת ל18 אינכם יכולים להיכנס. שנית, ווטף? מה ההיגיון? מה זה פה TLV? מה זה דאנס באר סליזי שמנסה להעלות את איכות האנשים שבאו למסיבה? לא, רגע, אולי זה פשוט לא נאות שילדה בת 16 תקשיב לג'וני ליידון אומר "Fuck your government", הלקסיקון שלו כ'כ מלוכלך! בולשיט; מדובר בהתנערות מזעזעת של ההפקה מלקיחת אחריות על לקוחותיהם. ממה הם פחדו? שימכרו לה בירה? עזבו את העובדה שכל פאב בת'א לא מבקש תעודה מזהה, אם אתם באמת כאלה יפי נפש אז תדאגו שהברמנים יבקשו ת.ז, אבל היי, אז הוייב של החופשיות-קוליות-וואטאבר ימחק, נכון? אז בואו פשוט נעקור את הבעיה מהשורש ונעיף את הקטינים לעזאזל; אני אומנם בן 20 בינואר והבעיה לא באמת נוגעת לי, וקצת כמו בצבא, הקטע עם מתחת/מעל ל18 הוא כמו פז''מ - אתה לא באמת תשנה את המערכת, אתה פשוט תיתן לפז''מ לדפוק עד שיכבדו אותך בסופו של דבר, אבל אני שונא טיפשות כשאני מזהה אותה. הילדה נכנסה בסופו של דבר, אבל אם בשעות המוקדמות של הפסטיבל לא היה מחסור באנשים, קשה לי להאמין שהיו עושים לה חיים קלים.
לקראת 9 המקום כבר התמלא והתבדתי; אוירה נהדרת, תקלוט חביב פלוס ואני כבר לא רואה את היציאה באופק מרוב פרצופים של אנשים; ב9 וחצי, סוף סוף הלהקה שבשבילה הגעתי עולה לבמה; נאיבים, תמימים וכל כך חמודים, עולים הדראמז לבמה ומתחילים את הסט הנפלא שלהם ב"It Will All End In Tears"; מבחינתנו, הכוונה הייתה כמובן לדמעות של אושר. ג'ונת'ן פירס, סולן הלהקה - מלא בכריזמה ופרפורמר לא רע בכלל, לא הפסיק לתת קשר עין עם הקהל תוך כדי ריקוד צוהל ופוזות אייקוניות למצלמות העיתונאים. ווקאלית עושה רושם שהשתפר פלאים מאז הופעותיהם הראשונות בניו יורק, שלא הרשימו אותי במיוחד בעת צפייה ביוטיוב; בכלל, ייתכן והדראמז טובים יותר בלייב מאשר בסטודיו, תואר שלא ניתן לכל להקה; למי שקשה עם ההפקה האייטיזית בכמה מן השירים באלבום אך אוהב את השירים עצמם - אין ספק שיהנה מהדראמז בלייב; "מאחר וכולנו כ'כ נהנים, ת''א, הנה שיר על הפאן שאנחנו מפיקים כאן" אמר ג'ונת'ן תוך כדי כניסה ל-"I Need Fun In My Life"; הפלירטוט עם הקהל כנה ואוהב, ולמשך כל ההופעה ניכר היה שמדובר בלהקה שלא מזלזלת בקהל שלה, וגם אם הופיעה יומיים לפני כן ברדינג ולידס - הדראמז נתנו את כל מה שיש להם לקהל בת''א. מ"Forever and Ever Amen" דרך "Me and the Moon", "Lets Go Surfing" כמובן ולבסוף - "Down By The Water" המרגש, שלפניו התכנסה הלהקה כולה סביב המתופף ולרגע הרגשתי כאילו מדובר בכמה חבר'ה מהשכבה שלי מתייעצים על ביצוע השיר הבא, הרגע הכי מקסים ואמיתי בערב הזה; כשהדראמז ירדו מהבמה הרגשתי שלאקט הבא יהיה קשה מאוד לעקוף את רמות האופוריה שחשתי באותו רגע. שוב, התבדתי.
הגעתי לפסטיבל הזה, לא מצוייד מספיק בידע על LCD Sounsystem והכרה מינימלית של אלבומיהם; היכרתי את כל הסינגלים ונתתי כמה הקשבות ל"This Is Happening", שהוכתר ע''י התקשורת לאחד האלבומים הטובים ביותר בשנה האחרונה; אני מודה, לא נתפסתי. גם עכשיו, אני עדיין לא מתלהב מהחומרים של ג'יימס מרפי וחבריו בסטודיו; אין ספק שהוא כותב לא רע, וסינגלים כמו "Daft Punk is Playing at My House" או "Drunk Girls" הם חטיף בן זונה לארוחת בוקר; כל זה לא הכין אותי לבום אחד העונה לשם פאט מהוני. זה לא היה הסינת' של ננסי וונג, לא היכולות הווקאליות של מרפי (שהפתיעו אותי גם כן לטובה, לעזאזל הבחור פשוט יודע לשיר) ולא הגיטרה המחשמלת של טיילר פופ - זה לגמרי היה, הגרוב של מהוני. עולה לבמה על בוקסר, מצויד בבירה לידו ודראמקיט מטורף, במשך סט של שעתיים מהוני הוא פשוט מפלצת של גרוב שאינו נגמר; כן, הסינגלים היו כייפים, הסינגאלונג ל"Drunk Girls" היה נחמד והוייב בקהל הלך והשתפר תוך כדי (וחלק יגידו למרות) פוגו מצומצם בקהל בניצוחו של איזה מטורף אחד שמלקק זרועות של אנשים (ואני לא צוחק  ). כמובן שכל שיתוף פעולה של מרפי ומהוני, אפילו בתיפוף עצמו, היה מהפנט ("Losing My Edge" למשל). למרות המחסור בחמצן, למרות הכאבים בצדדים ולמרות ליקוקי ידיים - לא יכולתי שלא להנות בסט המטורף שלהם. את ההופעה הם סגרו (בערך) עם "New York I Love You, But You're Bringing Me Down" החביב שהפך לפתע למחווה לג'יי זי ואלישיה קיז ("Empire State of Mind"), בהרמוניה מקסימה של ננסי וג'יימס בשירה. אם חשבתי תחילה שLCD Soundsystem הם לא הרכב גדול מספיק או בעל היענות מספקת מהקהל הישראלי, ללא ספק התבדתי. על ההופעה הזאת עוד ידובר רבות בעתיד, שכן מדובר באחת ההופעות הטובות ביותר שהיו לנו כאן בשנים האחרונות.
אני זוכר את עצמי יוצא לנוח קצת בחוץ עם כמה חבר'ה. האופוריה עדיין לא קרובה להתפוגג, ומשום מקום זה מגיע: "TEL AVIVVVVVVVV..THIS IS NOT A LOVE SONGGGGG.."; כולנו מסתכלים אחד על השני, נקרעים מצחוק, ונכנסים בטיל פנימה להנות מהשיר שבשבילו חצי מהאנשים באו לראות את ליידון (ותודה גדולה לארי פולמן על כך). ליידון כבר סיפר שהוא מודע לכך שרבים מן הקהל הישראלי (ומן הסתם, בייחוד הצעירים שביניהם) מכירים את P.I.L דרך ואלס עם באשיר. אם תשאלו אותי זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא פתח את הסט עם השיר הזה; השיר הפך מהר ל-"Poptones", המיני-להיט שלהם מ80'. עושה רושם שליידון שם בכוונה את כל השירים המתבקשים בהתחלה, על מנת שfakes (לייק מי למשל) יוכלו ללכת הביתה, והערב ימשיך עם מביני עניין. וכך באמת עשיתי - הלכתי הביתה אחרי "Poptones", גם כי הייתי עייף וגם כי אני פשוט לא מכיר מספיק את פאבליק אימג'. איך שלא יהיה, מהרושם שנותר בי, אין ספק שהאנשים שבאו בשביל ליידון קיבלו תמורה מלאה לכספם - האיש פשוט נוטף כריזמה, פרפורמר אדיר ואם הוא לא מרטיט את הקול שלו אז מסתבר שהוא אפילו זמר לא רע;
אסכם בכמה תובנות על הסיקור התקשורתי ביום למחרת: נתחיל מוואלה תרבות. זה נחמד ויפה לעשות סיקור נרחב (ומאוד מספק, חשוב לומר) לפני הפסטיבל, לראיין את ליידון בוידאו, לראיין את הדראמז ולשתף אותנו בכמות הבירה שג'יימס מרפי צריך בחדרו בבית המלון - אבל לסכם את הפסטיבל בקשקוש הפוליטי והזוועתי של עינב שיף, תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהסט של הדראמז - זה פשוט עצוב; "כש-LCD סאונדסיסטם פתחו את הופעתם עם "Us V Them", הם שוב הצליחו להגדיר את
קולו של הדור הזה: זה שוב אנחנו – אלו שהמוזיקה היא הדלק שגורם להם לזוז
במועקה הקבועה שישראל שרויה בה – והם – אלו שלא מבינים למה ג'יימס מרפי
הוא הדבר הכי קרוב לאלוהים שאפשר להאמין בו, אלו שלא מבינים למה זה בעייתי
להופיע באריאל, אלו שלא מבינים שאפשר לחשוב אחרת ולא לבגוד במולדת" - ראשית כל, לא, LCD Soundsystem היא להקה בת זונה אבל היא ממש לא קרובה ללהיות קולה של דור, ולא, ג'יימס מרפי הוא לא אלוהים, ולא, כ'כ לא(!!!) על כל מה שנאמר אח''כ: "כש-LCD הביאו לא מעט אנשים להסתיר את הפנים שלהם כי הם בכו ב-"Someone
Great", היו אנשים שהתחילו לדמיין איך ייראו החיים של שישה ילדים בלי אמא
ואבא והתאמצו לא להתפוצץ מדמעות". עינב היקר - אני מבטיח לך, מהראשון שנכנס לפסטיבל - דרך אחרון האנשים שיצא ממנו - אף אחד, ואני אומר לך - אף אחד, לא חשב על נפגעי פיגוע הירי, אף אחד לא בכה על ילד שמתייתם מהוריו, ואף אחד לא הירהר על "למה חשוב לא להופיע באריאל" או מלחמת האזרחים בדרפור או החיילים האמריקנים באפגניסטן או המצב הכלכלי בעולם או על למה קינגז אוף ליאון הופכים לחרא להקה או על למה ניצן אלבז לא הגיע לגמר כוכב נולד; אם מישהו בכה ב"Losing My Edge" או "New York I Love You...", זה בגלל שהוא התרגש מהמוזיקה עצמה, ותו לא; והסלט הפוליטי שעשית, והניצול הציני שלך לאירועים שהתרחשו בשבוע האחרון הם לא יותר מפילרים לכתבה שלא היה לך מושג איך לכתוב; מה שקרה לקהל בהייניקן מיוזיק קונפרנס, הוא לגמרי בגלל המתרחש בהייניקן מיוזיק קונפרנס ולא העלה שום אסוציאציות לאף אחד כלפי המתרחש מחוץ לפסטיבל, ואני ממש לא מדבר על איזו שהיא מנטליות תל אביבית מתנשאת כפי שנהוג לחשוב, שבעיניי לא קיימת בכלל - אני פשוט מדבר על העובדה שמדובר באוהדי מוזיקה. וזהו. בפסטיבל התרגשתי בגלל "Down By The Water". חברים שלי בכו ב"...New York I Love You". כשאצא מהפסטיבל ואקרא עיתון, כשאתעדכן בחדשות, כשאצא להפגנות תמיכה - אז ארכין ראשי ואבכה את כל אשר התרחש במדינה בשבוע האחרון. לא כשג'יימס מרפי שר על כל דבר מלבד אתוס פוליטי. אז אומנם וואלה תרבות הכי עצבנו אותי, אבל לא אחסיר מילים גם מYNET שמשום מה התעלמו מהעובדה שמדובר בפסטיבל לכל דבר הכולל 3 הדליינרים והתייחסו אך ורק לP.I.L בכתבה המסכמת שלהם, כאילו הביאו רק את ליידון להאנגר 11 או וואטאבר, ואני לא רוצה לפתוח את הפה שלי על נענע; מצד אחד, כתבה מפרגנת של עמית קלינג לג'יימס מרפי וחבריו, מצד שני - כתבת השמצה חסרת מעצורים של נמרוד צוק על ג'וני ליידון (שפשוט לא הבין כמה גאוני זה היה לפתוח עם "This Is Not A Love Song") והדראמז (תוך כדי שהוא לא מתייחס לטיב ההופעה בכלל אם כי לתופעה ההיפסטרית שהם, שמשום מה, כ'כ הפריעה לו). אבל אם זה לא אבסורד, אדון צוק לא יכל להתאפק והיה חייב ולהשוות אותם לפלא השביעי, נזר הבריאה, אלוהי האלוהים - ג'יימס "אני פאקינג ג'ימי הנדריקס" מרפי (לפני שניה אתה מתלונן על להקות הייפ, שניה אחרי אתה חלק ממאפיית הייפ סביב מרפי?). לעזאזל, מה קורה למבקרים בעיתונות שלנו? אנשים פשוט לא יודעים לפרגן? למצוא נקודות אור בכל הופעה והופעה? בכל אלבום ואלבום? ובכלל, הבעיה הכי גדולה במבקרים שלנו היא העובדה ש90% מהמילים שלהם לא מתייחסות בכלל לתוכן. ביקורת על האלבום של הדראמז? בואו נדבר על זה שזו להקת הייפ ושזה כזה טרן אוף. ביקורת על ההופעה של P.I.L? בוא נדבר בכלל על כמה שהוא מלא בעצמו (כאילו שלא ידעת את זה לפני כן, הוא לא האליל שלך?). הביקורות הטובות ביותר להופעות ואלבומים היו ונשארו - בבלוגים, וב7 לילות. עד אז, באתרים המובילים בארץ נמשיך לסבול ממנהיגי אינדי תל אביבים היפיפובים (או היפיסטרפובים אם תרצו) שקוטלים להקות כי הסולן לא חתיך מספיק או כי האלבום החדש של MGMT אשכרה מצריך מחשבה(!!), ואנחנו מה זה רוצים לנענע ת'תחת אז תהיו יפים ותשתקו.
ובחזרה לפסטיבל עצמו. איי קוד בי רייט, איי קוד בי רונג - שורה תחתונה, אין לי אפילו ספק בכך -
כולם קיבלו תמורה מלאה לכספם, ואני מחכה כבר עכשיו בקוצר רוח לליין אפ של
שנה הבאה, ואני סומך על אלייב פרודקשנז בעיניים עצומות (רק חסר לכם שזה לא
יהיה אלכס טרנר). אני אשמח לשמוע את דעתכם על הפסטיבל, האם נהנתם, למי הכי ציפיתם ומה אתם חושבים על הסיקור התקשורתי מא' עד ת' - וגם, סתם לזרוק איזה שאוט אם בא לכם.
שבת שלום,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
