כלב שחור

"היי נתנאל, אתה הולך לצום השנה?"

"לא! אני לא חייב, אני עדיין לא בן 13!".

באותה שנה ניסיתי לצום דווקא.

בבוקר למחרת אכלתי יופלה.

אין שנה בחיים שלי שהעברתי צום בהצלחה. פעם זה היה כישלון אישי מפואר. הילד שהייתי נהג לקחת את זה קשה. היום כבגיר אני בכלל לא מנסה. זה מזכיר לי כל פעם כמה שאני אוהב לברוח מאחריות. כיום צום יום כיפור לא נתפס בעיניי כשאלה של אמונה, לפחות לא כפי שראיתי את זה אז, בעיניו של ילד בביה''ס יסודי. כשעברתי את גיל בר המצווה, כבר לא היה לאן לברוח. עכשיו הילד שהייתי התעמת עם העובדה שהוא הולך ישר לגיהנום. הימים של אכילת כשר בפסח התפוגגו, הפעם ההיא בתאילנד שאכלתי חזיר בטעות ובכיתי לאבא ("תרגע! ההלכה אומרת שאם זה נעשה בטעות זה בסדר!") כבר רחוקה מאוד מהיום. היום..היום אני סתם אנטיפת. אני אפילו לא יודע אם אני מאמין באלוהים או לא. זה לא שאני לא צם כי אני לא מאמין בשום דבר. זה פשוט כי אני לא מוכן להתעסק בשאלות גדולות. יו נואו, בריחה מאחריות, רייט? קל לי לטמון את הראש בחול.

כששמרתי בש.ג של הבסיס שלי, הנגד שבשער נכנס לבוטקה שלנו להעביר לנו את הזמן. הוא אמר שכל יהודי נולד עם אחריות לעשיית מצוות. לגוי יש את האפשרות ל 13 מצוות, לנו יש 613. 600 ופאקינג 13. "אם היית עובד במכרה יהלומים, כן? והבוס היה אומר לך שאתה עובד תמורת 1000 שקל לשעה, ולעומתך יש עובד שעובד את אותן השעות בדיוק, תמורת 13 שקל לשעה. מי יוצא כאן פראייר?". "העובד השני", אמרתי בתמימות. "בדיוק. ככה זה עם יהודים וגויים. יש לך אפשרות ל613 מצוות, לגוי יש רק 13. מי כאן הפראייר? תעמוד במצוות הללו ותקבל חיי מותרות בלתי נגמרים בגן עדן. הגוי יעמוד במצוותיו והוא יקבל הרבה פחות בפתח שערי גן עדן". פחדתי לשאול אותו מה קורה אם לא אעשה כלום. "וואלה צודק", הנהנתי בהסכמה..אני אוהב להשלות אנשים כאלה, גם בשביל שלא יחשבו עליי דברים רעים, וגם בכדי לא לערער את אמונתם. הם כ'כ בטוחים בדבריהם. איזה דבר נפלא זה. אני עדיין עושה חשבון נפש עם עצמי. נדמה לי. בדרכי שלי. אני רוצה להאמין, שזה דבר טוב. שאני מבקש סליחה ממישהו כי אני מתכוון לזה, לא כי אני פוחד מהחיים שאחרי המוות.

סוגר את דלת החדר. חושך. סיגריה. שיר שקט ברקע.

גיחה קצרה אל העיר, כולם לבושים בלבן.

אין עוד דבר כזה בשום מקום אחר בעולם.

אני אוהב את יום כיפור. גם אם אשרף בגיהנום יום אחד.