זהו. השלמתי עם זה. אני מרגיש טוב יותר, באמת! השפמים..הגיטרות המלוכלכות והטיפה מחפפות, הגרוב, הסיגריות, המסיבות, הזיונים, השמחה והעצבות הכנה של רדנק שיכור שבאופן כ'כ הזוי ולא צפוי גרם לנו להזדהות -הם אינם..הם פשוט אינם עוד; קינגז אוף ליאון "הישנים" כבר לא ניראים באופק. הם זיכרון ישן שכבר לא קיים בהווה, כמו לראות תמונה שלך מילדות, לחייך ולהבין שזה באמת אתה - אבל לא היום. אל תתנו לקיילב או לניית'ן לעבוד עליכם ("אנחנו הולכים לבאק טו רוטס", "יהיו גם כיוונים חדשים לגמרי באלבום החדש") בראיונות שמציפים את טובי המגזינים והיוטיוב צ'אנלז; קינגז אוף ליאון מעכשיו הם כמו הבחורה הזו שלא תחזיק לכם את היד יותר, וזה מבאס, אבל עדיין כיף לכם להיות בחברתה; הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות עם המוות של השפמפמים, הוא קודם כל להשלים איתו; להבין שאת זה, אני לא אקבל יותר. אומנם בביקורת הקודמת שלי, מלפני יותר משנה, הסברתי שאכן קיוויתי לשינויים וכיוונים חדשים בהתפתחותם של קינגז כלהקה, אבל עם אינטגריטי ומשהו שגורם לכם לומר "היי, אלה עדיין קינגז". אבל לא עוד. הגיע הזמן להשלים עם העובדה שהכיוונים החדשים - אכן באים לקיילב מהלב; כשהורדתי את האבן הזו מהלב, יכולתי לשים את האצבע שלי על האלבום החדש באופן הרבה יותר אובייקטיבי ובוגר - וכן, זה עדיין לא אומר שהם חפים מפשע; נתחיל מהעובדה ש"כיוונים חדשים" הם לא. "Come Around Sundown", אלבומם החדש והחמישי במספר, הוא המשך כמעט וישיר ל-"Only By The Night" (הלא פחות ממזעזע). ההבדלים הם מעטים, אך בהמשך יתבררו כמהותיים: ההפקה שמה דגש על הבסליינז, שנותנת לקינגז את ההרגשה הכביכול אלטרנטיבית שהם מנסים להביע עוד מימי "Because of the Times", הגיטרות נשארות מאחור אך הריפים נעשים יותר ויותר קלאסיק-רוק, והווקאלז של קיילב און טופ מעולם לא היו יותר אייטיזים, פוליס-לייק - העובדה הפשוטה הזו גורמת לתחושה אחת כבדה שאני עוד אחזור אליה בהמשך: "Come Around Sundown" מרגיש כמו אלבום סולו של קיילב. מהליריקס האישיים עד כאב ועד הצורה החד-גונית שבה הופק קולו הנהדר של קיילב הפעם, כל אלו נותנים תחושת מסע וחיפוש אישי של אדם אחד, וזה מוזר. קחו את הסטרוקס לדוגמה - הרי ג'וליאן כותב את כל הטקסטים, בדיוק כמו קיילב, ובכל זאת - ישנה תחושת אחדות מדהימה אצל חבר'ה כמו הסטרוקס, שמאז ומתמיד הרגישו כמו יישות אחת ענקית, וכשג'וליאן כותב לסטרוקס הוא מיישר קו עם נושאים ותחושות שללא ספק עוברות גם על שאר חברי הלהקה, ובין חברי הלהקה, עם הלהקה וכדומה; כשהרגיש אחרת, אגב - פנה לקריירת סולו, הקליט אלבום פנטסטי לבדו ובכך לא פגם באמנות הצוות של הסטרוקס. חשוב לציין שאין כל פסול בלהקה של איש אחד, אבל זה עדיין לא אומר שקינגז אוף ליאון היו כאלה, כי הם לא, או לפחות עד עתה - לכן חבל שקיילב לא שקל את האופציה לזגזג קצת ולפלרטט עם עצמו לפני "Come Around Sundown"; אם כן זו רק בעיה אחת, הבעיה השניה היא אירונית למדי: כפי שנאמר, עוד מימי "Because of the Times" מנסים קינגז אוף ליאון להראות השפעות אחרות ואלטרנטיביות למדי, משהו בין פיקסיז לסמית'ס, ולחבק קהל חדש לגמרי; המצחיק הוא, שבעת נסיונם להציג משהו אחר התפוצץ שיר ושמו "Sex on Fire". ובכך, במקום שקיילב יחבק אנשים ששומעים, לטס סיי, "The XX" לדוגמה - הוא מחבק בנות שיושבות כרגע בבית וסופרות את הימים עד לאלבום החדש של "My Chemical Romance". במילים אחרות - למרות שהשלמתי עם העובדה שזה באמת בא ממקום אמיתי, ולמרות הצהרותיהם על השפעות האלטרנטיב והמינימליזם שלהם, מוזיקלית הם פשוט לא מצליחים להישמע כמו המטרות שהם מציבים לעצמם (ששוב, מזכירות לי באופן קיצוני את הXX, שפשוט יודעים לעשות את מה שקיילב רוצה לעשות הרבה יותר נכון), ובסופו של דבר הנסיונות הללו שמים גם אותם וגם אותי, דייהרד פאן של קינגז אוף ליאון "Beards Era" - במקום מאוד מביך.
ובכל זאת, לקינגז אוף ליאון יוצא אלבום חדש. אחרי אינספור רגעים מביכים במהלך השנה-שנתיים האחרונות, מהאלבום הקודם, דרך הפיג'ן-שיט שואו ועד לקליפ הפשוט מביך ההוא שאני מתאמץ לא לציין - אני אוהב את קינגז אוף ליאון, ויוצא להם אלבום חדש. המעט שאני יכול לעשות הוא לתת לו האזנה ראויה, וזה בדיוק מה שאני עשיתי, והנה טראק ביי טראק ריביו.
(אפילו הפוטושוט הזה מרגיש כ'כ לא הם).
1. The End: ברגע שהתחילו התופים הללו והגיטרה הבודדה הזו פורצת פנימה - הדבר הראשון שעלה לי לראש זו המחשבה שהנה, זה לא רק השעון הדתי שהממשלה דופקת לנו - קינגז אוף ליאון הביאו את החורף (הדבר השני, אגב, היה "שיט מאן, השיר הזה נשמע בדיוק כמו "Arizona" עם כמה שינויים מינורים). קינגז אוף ליאון תמיד היו להקה קייצית מבחינתי, מהצד ה"מסיבתי/דאנסי" נקרא לזה, כמו "Taper Jean Girl" למשל, ועד העצבות הכנה ההיא שציינתי מקודם, כמו ב"Milk" לדוגמה. מאז "Because of the Times", כל אלבום של קינגז הוא מאוד אווירתי וקודר, או בקיצור חורפי. הטראק הפותח, מהשם הדי מבאס שלו ("הסוף" הוא לא דרך כייפית במיוחד לפתוח אלבום) ועד לזעקותיו של קיילב ש"זה יכול להיות הסוף" וש"אין לו בית" (ולא צריך להיות גאון בכדי להבין שזוהי תגובה ישירה להצלחת האלבום הקודם, שקצת מוזר להמשיך את החיים אחרי דבר שכ'כ מרגיש כמו הpeak) - פה אני מבין שגם החורף הזה יהיה החורף של קינגז מבחינתי, בדיוק כמו מלפני שנתיים. השיר הזה, אגב, מזכיר מאוד את "Cold Desert" אם כי "Cold Desert" מעט מוצלח יותר לטעמי, וייתכן שבאמת מדובר בהמשך ישיר.
2. Radioactive: נתחיל בנקודה למחשבה: "זה במים, זה בסיפור - זה מאיפה שהגעת", שר קיילב. וואלה. זה מהמים של טנסי, באמא'שלי. עכשיו, בואו נסתכל על שמו של השיר - "רדיואקטיב". הניגוד הזה יכול לסכם לכם את כל מה שאני מרגיש כלפי קינגז בימינו אנו, ואני בטוח שזה מסכם את הסיפור גם להרבה אחרים. ולגבי השיר - הרבה כבר נאמר בעבר, ואני עדיין דבק בגירסה הזו - "Radioactive" הוא לא באמת שיר טוב; הוא לא באמת "באק טו רוטס" מוזיקלית (בניגוד לכמה שירים אחרים באלבום לפחות, מה שמציב את בחירתו כסינגל לתמוהה למדי) כך שהוא מציב את הליריקה שלו במקום מעט מוזר, ומקהלת היענטו-סול? ג'יזס קרייסט, קיילב. ג'יזס קרייסט. "רדיואקטיב" הוא באמת רדיואקטיבי, הוא רעיל לאלבום הזה, ולמרות שהוא הסינגל הראשון - הוא נקודת חולשה בולטת ב"Come Around Sundown".
3. Pyro: "פיירו" הוא אחד מהשירים שחיזקו את עמדתי לגבי ה"סולו לייק" שדיברתי עליו בהקדמה; "רץ במורד ההר, הגשם שוטף; מוציא תמונות, אומר לילדים שאני בסדר, אם לא שכחתם אותי - תזכרו אותי למשך יום אחד". למרות שמדובר בשיר די מדכא, שמטפח את התדמית הטראגית של קיילב כאדם צעיר בשיא הצלחתו שבמקום להתבונן על הצלחת - רק מחכה שהקרחת תגיע, הזמן יגמר, את תחזיקי לי את היד, נזדקן יחדיו ואז תמותי ראשונה ובסופו של דבר גם אני אחרייך; ואני יודע שהרפרנס הבא יהיה מוזר, אבל זה מזכיר לי מעט את התחושות של אריק איינשטיין בשיריו העצובים במהלך השנים, אלו שכל הזמן מתעסקים בשאלת הזמן, מוות וזקנה - רק שאריק אומנם גורם לנו להזדהות עם הכאב אבל אף פעם לא עוזב אותנו ללא חיוך מסכם, כמו הבית האחרון ב"קח לך אישה" למשל ("זה לא עצוב שמסתיים חלום, זה לא עצוב כי את נשארת איתי"). בשנה שנתיים האחרונות, אני לא מזהה את החיוך האחרון הזה אצל קיילב. זה או "מדבר שומם" או כלום. זה עצוב, ולהיות עצוב זה מקסים, אבל חייב להיות משהו שירים אותך בסופו של דבר או שנדפוק לעצמנו כדור בראש וזהו.
4. Mary: ובתור "שיר הבחורה התורן", עומד איתן הפעם "Mary". בואו נדבר עליו קצת מוזיקלית; ראשית, מדובר כאן באחד הרגעים היותר חזקים ובולטים של מת'יו, ושל הגיטרות באלבום הזה בכלל. הסולו כאן, אגב, הוא אולי הדבר הקרוב ביותר לקלאסיק רוק, או ל"אולד קינגז אוף ליאון" שתקבלו מהם בשנים הקרובות. חשוב גם לציין באופן די פשוט, שהם פשוט יודעים לנגן טוב יותר מבעבר, פחות מסתתרים מאחורי הדיסטורשן הגאראז'י ועושים עבודה נקייה ונעימה יותר לאוזן. מעבר לכך "Mary" הוא שיר סביר ואני גם מעריך שמדובר בסינגל הבא מתוך האלבום, בתור פופי-קאצ'י שיט.
5. The Face: כאן כבר עוברת לי מחשבה די מצחיקה; מכירים את זה שבאלבום רוק מפוצץ, לטס סיי, לד זפ 3, מגיע "השיר השקט" ההוא שנותן לנו מעט הפוגה מכל הבומים שעור התוף שלנו חטף עכשיו? עם קינגז החדשים זה קצת ההפך; "Mary" הייתה ההפוגה מתחושת האמביינט והתעופפות בחלל הריק, מחזיר אותנו לקרקע וגורם לנו קצת לזוז - ואילו "The Face" גורם לנו לרחף שוב. למרות זאת, "The Face" הוא לא אחד מהממרובול מומנטס כאן, אפילו די זניח אבל אולי יהפוך ל-"Grower" בהמשך.
6. The Immortals: "אימורטל" הוא שיר קצת מעצבן; הוא מזכיר לי את התחושה שלי ב"Be Somebody", לקראת הסוף, כשחשבתי שהשיר עומד להתפרץ כל רגע. זה לא קרה. ב"The Immortals" המעט צ'יזי וקלישאתי, שעוסק (כמה מפתיע) בזכותם של קינגז כלהקה לעשות מה שבזין שלהם, ישנה תחושה של משהו די אחר ממה שקיבלנו עד כה - עד שמגיע אותו פזמון לעוס מאיזה אלבום וחצי קודם לכן, שפשוט חוזר על עצמו והופך את השיר ל-"Use Somebody" גירסה 2, וחבל.
7. Back Down South: ברכותיי, הנה רגע אחד של אמת; ראשית נאמר כי מדובר ברגע הכי טוב באלבום. הפעם, בניגוד ל"רדיואקטיב" מלא הניגודים, לשיר הנ''ל קוראים "Back Down South", וכשמו כן הוא. חזרה לדרום. כן חברים, "באק טו רוטס". הפעם הם לא משקרים, הנה רגע אחד של אמת, ולצידו אפילו עוד רגע של אמת שעומד בקו אחד עם הצהרותיו של ניית'ן כי מדובר ברגעים חדשים: עד עכשיו, למרות הכל, לא באמת הרגשנו את הקאנטרי המתבקש ממשפחת פולוויל. הפעם, עם סלייד גיטר סטייל ניל יאנג וכינורות כבאק אפ - קשה לפספס את תחושת האותנטיות. "Back Down South" הוא שיר נהדר, והוא אחד מהרגעים היותר זכורים כאן.
8. Beach Side: והנה עוד משהו שאני לא זוכר אצל קינגז מאז "Rememo" הנהדר, ואלו הם צלילי הסינת' שמלווים את הגיטרה האטומה-נטולת הריברב (והנהדרת יש לציין) ב"Beach Side". גם "Beach Side" הוא רגע יוצא דופן, אבל אני מוצא כאן כשל הפקתי והוא העיקשות להשאיר את הריברב על הווקאלז והתופים - מה שגורם לתחושת ריחוק ואף אי-התאמה בין האג'נדה של הגיטרות (והשיר בכללי), לאיך שהשיר נשמע בפועל. בהתחלה זה די מציק אבל עם הזמן האוזן כבר מסננת את התחושה הזו.
9. No Money: איך אני אמור להגיב לשיר עם שם שכ'כ לא מתיישר עם המציאות היומיומית של קינגז אוף ליאון? לקינגז אוף ליאון לא באמת חסר כסף, ובכל זאת, נתייחס לשיר ברצינות: "No Money" הוא עוד שיר סתמי ששוב מזכיר לי כמה הכיוון הזה ברור וממשיך את הסשנים של "Only By The Night", אולי מלבד הסולו הקצרצר של מת'יו שגם הוא די מתובל מבעבר. אולי כאן זה גם המקום לציין, שלמרות כל התלאות שקינגז אוף ליאון עברו, גם לקראת סוף השיר הנ'ל וגם בכלל לאורך כל התקופות של קינגז - ניית'ן פולוויל מוכיח עצמו כמתופף מקורי במיוחד, שבעיניי פשוט לא מופק נכון מאז "Because of the Times" ועד היום.
10. Pony Up: "פוני אפ", מלבד היותו בעל שם מעט..עליז, בלשון המעטה, הוא לא שיר רע בכלל; גם כאן ראויה לשבח עבודת הגיטרות הדי-מזכירה נשכחות (לדקה וחצי) וכמו כן הבס ליין, שלמען האמת די שולט מטראק וואן ועד עכשיו בתחושותיו של המאזין. למרות זאת, גם כאן לא מדובר באחד מהרגעים הזכורים ב"Come Around Sundown".
11. Birthday: כאן אני חייב לעצור רגע ולציין רגע ספציפי באיזור 1:41. הוו..כן. שפמפמים. ריח של אלכוהול, מסיב-..הופס. הריף נגמר. ובחזרה למציאות: בירת'דיי הוא חביב, בעיקר ליריקלית, וחוץ מהשם הפארטי-לייק, הוא מזכיר לי את ההאנגובר של שירים כמו "Milk" מאותן מסיבות חוזרות ונישנות בשיריהם הראשונים של הקינגז. "אני לא רוצה לדעת מה בדיוק נעשה, אני רק רוצה ללכת הביתה איתך". לפעמים, כשהוא רוצה, קיילב יכול לסיים שירים בחיוך.
12. Mi Amigo: אם "מי אמיגו" היה שיר מתוך הסשנים של "A-ha Shake", ייתכן שזה היה אחד השירים האהובים עליי ביותר מתוך הקטלוג של קינגז, ולא רק בגלל השם המגניב שלו; "מי אמיגו" הוא אחד הרגעים היותר יציבים באלבום הזה, ואני אפילו קצת מצטער שהוא לא זה שמסיים את האלבום הזה, מתוך אותה מחשבה של יציבות, תחושה שאיתה הייתי רוצה לסיים את האלבום הזה, שנקרא "Come Around Sundown" - לכל הרוחות, אלבום כזה צריך לסיים בחיוך למרות הכל. חמוש במקצב בלוזי פלוס כמה כלי נשיפה מאחורה (שמיישרים קו עם הספרדית בטייטל), "Mi Amigo", באופן מוזר, מוריד לי מעט את תחושת העננים החורפיים ונשמע לי יותר כמו הסתיו - מקום בו הייתי מוכן לסיים את האלבום הזה, ולמרות הכל הגיע..
13. Pick Up Truck: השיר הנ'ל. אל תבינו אותי לא נכון, לא מדובר ב"Muzaak to my ears" כפי שאמר פעם לנון, אבל בדומה ל-"Only By The Night", גם הפעם האלבום מסתיים בתחושה קודרת ואפלה למדי. תחילה "Pick Up Truck" לא אוסף אותך כפי שאומר הטייטל, מחכה להתרומם, וניתן להרגיש באמת שהשיר הזה יתפוצץ בסופו של דבר; למרות זאת, "Mi Amigo" יכל להיות סוף הרבה יותר ראוי, ואת השיר הנ'ל הייתי משאיר אפילו כבי-סייד.
והנה האלבום נגמר, ואני נשאר עם מעט תחושת ריקנות, לה אני מתאמץ ואף מתעקש שלא לקרוא "אכזבה". אולי, מעבר לעובדה שאני חושב שהמונח "היפסטר" הגיע ל-Peak שלו והוא הולך לפנות את מקומו למשהו חדש בשנים הקרובות, אני חושב שקינגז אוף ליאון הם מבחן מצוין לבגרות שלנו כמאזינים, ואני מדבר ספציפית על בני דורי, ועל היחס שלנו לסאונדטראק האישי שלנו, שבנה את מי שאנחנו לאורך השנים; בתחילת הסבנטיז ילדי הפרחים התאכזבו מפירוק הביטלס כי הם חשבו שהם יכולים להישאר חולמניים לנצח - והנה, בסופו של דבר, "לייף איז וואט הפנז וויי'ל יו'ר ביזי מייקינג את'ר פלנז" - העולם קיבל זאת בהבנה וחיבק את אלבומי הסולו של לנון לדוגמה, שגם השכיל לומר: "באלבומי הסולו שלי אני משתדל לכתוב לבני דורי, לבני הכמעט ארבעים, לשאול אותם - היי! איך אתם מרגישים? מה אתם עושים היום? איך שרדתם את הטירוף של הסיקסטיז?" (השבוע אגב, מציינים 70 שנה להולדתו). אם כן, הויכוח על הסלאאוט או לא סלאאוט של הקינגז הוא בעיניי קונפליקט סמוי ושונה לגמרי מן הנראה לעין - ההתמודדות שלנו עם התבגרות, ועם השלמה שבמהלך החיים דברים לא נשארים כפי שהם. הרי קינגז אוף ליאון היא דוגמה מושלמת ל"היי, מישהו הזיז את הגבינה שלי!" וצורת
ההתמודדות שלנו היא מראה מושלמת למי שאנחנו. אם חבר ילדות שלכם ישתנה
ויהפוך לאדם אחר שלא בהכרח ימצא חן בעיניכם, איך תגיבו? האם תנתקו את הקשר או שתזכרו לו חסד נעורים? ובכלל, חסד נעורים עוד נשמע לי כמו משהו מגונה - עדיין מדובר באותם האנשים. אתם תפסיקו לאהוב אותם?
אני לא יודע איך אתם הייתם מגיבים, אבל אני יכול רק להעיד על עצמי אישית,
שבמקרה של קינגז אוף ליאון - אני בוחר שלא לכעוס יותר, ועזבו את הויכוח של
"מי אני בכלל שאכעס" (ובסופו של דבר, כן, מותר לכם לכעוס ומותר לכם להשמיע את קולכם כי בעל המאה הוא בעל הדיעה,
כי אתם אלה שעושים את המוזיקאים שלכם למי שהם בעיני הציבור, ואתם בוחרים כמה גדולים או לא גדולים הם יהיו. ביסיידס, איטס אה פרי קאנטרי, רייט?). אז לא רק שאני בוחר לא לכעוס יותר, אולי אני אפילו קצת מבין. מתאמץ, זה כן, ממש מתאמץ בשביל להבין, ממש..ממש..ממששש(!) מתאמץ, אבל בסופו של דבר מקבל קמצוץ של הבנה. "Come Around Sundown" לא יהיה כוס התה של כל אחד, בדיוק כפי שהיה קודמו "Only By The Night"; הוא מתעסק באישוז שאינם מיישרים קו עם שני האלבומים הראשונים, הוא מדבר לאנשים שונים, בוגרים יותר (או פחות, תלוי איך מסתכלים על זה, או ליתר דיוק, על איזה שירים נסתכל), ההיפסטרים ישארו די ממורמרים, ביניהם גם חלק קטן ממני (כן אני ממש נקרע בימים אלה) שמתגעגע לימי עבר; בפני עצמו, בעיניי לפחות, האלבום סביר פלוס/מינוס - והרגעים הזכורים כמו "Back Down South" או "Mary" הם שיקבעו לכם בסופו של דבר אם לקנות את האלבום הזה או לא. אני עדיין לא החלטתי, כי כנראה שמדובר ב"Grower" ואני זקוק לעוד כמה האזנות. קחו לכם תקופת מבחן, חפשו ביוטיוב, תקשיבו לו ב"צליל" או שתשחקו בג'ק ספארו ואז תחליטו - רק תעשו לי טובה, אל תכעסו יותר. אולי אנחנו צריכים, פשוט להשלים עם זה, ואם זה באמת מפריע לנו - אז כמו שאנחנו מסתכלים בחיוך על אלבום התמונות הישן שלנו עם חברי הילדות - פשוט לשים את "A-ha Shake Heartbreak" במערכת. ולחייך.
עוד בהמשך (אני מקווה): עוד אלבומים חדשים לאוקטובר 10' (מארק רונסון, קארל באראט),
וגם ניו אקט ששמתי עליו את העין במשך זמן מה.
המשך שבוע נעים,
נתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
