כלב שחור

Mark Ronson & The business Intl. - Record Collection

מארק רונסון, אב כל המפיקים, הפיל ספקטור של שנות ה2000, חוזר באלבום חדש; "רקורד קולקשן", למרות השם המחשיד שלו, הוא לא "Version" גירסה 2.0 (אם הייתי כותב את זה באנגלית זה היה ורז'ן ורז'ן 2. פאני, ורי פאני), זאת הודות לעובדה אחת פשוטה - השירים הפעם הם מקוריים; "הפסקתי לעשות קאברים מסריחים לשירים טובים", אומר רונסון בכזו נחרצות באחד מיני הראיונות הרבים שלו לאחרונה לNME. אני מתקשה להבין למה הוא מתבטא כך על אחד מהאלבומים שהנפיקו כמה מן הקאברים היותר מקוריים בתקופה האחרונה, שייזכרו לעוד זמן רב, ובראשם - איך אם לא "Valerie" של הזוטונז בביצועה של האחת והיחידה איימי "אני מתגעגע להיותך פיכחת ואיפה האלבום השלישי" וויינהאוס; האלבום מתהדר בהרבה אורחים מגניבים ומגוונים, שגורמים לי לחשוב שמארק רונסון יהיה שם נרדף לגורילז מעכשיו; קייל פלקונר (ה"View"), ג'ונת'ן פירס (דראמז), דייב מ'קייב (הזוטונז), בוי ג'ורג' (האייטיז בדמותו של גבר), וגם כמה כוכבים חדשים (MNDR המשגעת) - כל אלה שותפים ל"Record Collection" בצורה זו או אחרת, וזו רק רשימה חלקית. תוך כדי שהוא זונח את כלי הנשיפה ועיבודי הסול-פ'אנק של האלבום הקודם, רונסון עומד בפני אתגר חדש; המשימה: "לשנות את הפופ as we know it", לגרום לו להיות "Memorable" שוב, מאחר ורונסון טוען כי הפופ של היום "לא יעמוד במבחן הזמן". במידה רבה אני מסכים. האמצעים: שילוב יוצא דופן של אמנים מכל קצוות תבל, ומכל הז'אנרים, מהיפ הופ דרך רוק ועד, וול, סינת'-פופ; השאלה היא האם "רקורד קולקשן" אכן מספק את האלמנט המיוחד ההוא, זה שרונסון חושק בו, זה שגורם לאמא שלי לזמזם ביטלס באמצע היום גם בלי לדעת מי זה ג'ורג' האריסון; התשובה היא, חלקית, כן.

"רקורד קולקשן", כשמו כן הוא, הוא אוסף של המאה ה20 - packed into הפקה של המאה ה21 (אתם עדיין איתי נכון?). רונסון, ברוב ממזריותו, לוקח אלמנטים שגורמים לשירי פופ מכל התקופות להישאר לנו בתודעה, ומפזר אותם לכל עבר תוך כדי יצירת קולאז' נהדר של פופ ארט; בין אם זה הטראק הפותח "Bang Bang Bang" הסינת'-פ'אנקי הפנטסטי, שמזכיר מעט מן התמימות המתוקה של ההיפ הופ בתחילת הניינטיז, או "The Bike Song" המוצלח והכ'כ, אבל כ'כ סיקסטיזי (ושאפו לפלקונר על היכולות הוקאליות המפתיעות); רונסון יודע להסתכל לתקופה בעיניים ולקחת ממנה את האיברים הכי חיוניים, ובהיותו מפיק מחונן ואמן מאש-אפיסט לא קטן, יוצר קלאסיקות מיידיות; היציאה הכי טובה במובן הזה, היא ללא ספק "Somebody to Love Me", התשובה של רונסון ל"Do You Really Wanna Hurt Me"; לו הייתה לו מכונת זמן, רונסון יכל להסתדר בכל תקופה שהיא, אילו רק הייתה לו אפשרות בחירה. כמו כן, עוד נקודה מדהימה היא השילוב הנהדר של אמני ההיפ הופ שמתארחים כאן, כמעט בכל שיר; "The Bike Song" הוא לא שיר שאפשר לקחת כמובן מאליו; אתם מסוגלים לדמיין מישהו מרפרפ על "California Dreamin"? אני לא, אבל כנראה שרונסון כן, ובכך ספאנק רוק ("The Bike Song") וגוסטפייס קילה ("Lose It") מצליחים להשתלב באופן ראוי להערצה כמעט בכל שיר (או "תקופה", אם תרצו) באלבום; קירוב לבבות כזה בין אינדי להיפ-הופ לא ראיתי מאז קיד קאדי ומג'מט; זה גם קצת מזכיר לי את "גטו סופרסטאר", משום מה.

עם זאת, "רקורד קולקשן" לא חף מרגעים פחות טובים; לקראת חלקו השני של האלבום, עושה רושם שהמומנטום אוזל וה-Hook משתחרר. הסובלנות שלי כלפי הסינת'ים מעט מתערערת ב"You Gave Me Nothing" המעט מקושקש וטראשי, ומיד אחריו האינסטרומנטלי המיותר "The Colour of Crumar" שפשוט מפרק לגזרים את כל התחושה שנובעת מהקונספט-אלבום הזה. גם "Circuit Breaker" הזלדה-לייק ודי מגניב, הוא מגניב ותו לא, בהחלט הייתי משאיר אותו כנישה יוטיובית בערוץ של רונסון; ובכל זאת, "Record Collection" הוא אכן פורץ דרך במידה כלשהיא, ואפילו צולח במשימתו לעיתים; אני בהחלט רואה את "The Bike Song" הנהדר, או "The Night Last Night" האחרון באלבום והמרגש עד דמעות מזדמזם לי בראש עוד עשרים שנה - ואם כך יהיה, אז רונסון הצליח איפה שקישות וקייטי-פריות כאלה ואחרות לא יצליחו גם בעוד 200 שנה - לעמוד במבחן הזמן. חשוב לציין - מדובר רק באלבום שני למפיק פורץ הדרך (שלישי למי שמחשיב את "Here Comes The Fuzz" שיצא לפני החתימה בסוני), ולרונסון יהיו עוד שנים רבות של יצירה, כך שאם תרצו או לא - ההרפתקה מתחילה רק עכשיו, "Record Collection" היא נקודת הזינוק ל"גורילאז 2".

Carl Barat - Carl Barat

אחרי שנה של זריקת משפטים באויר, טורינג בדד עם גיטרה אקוסטית ביד ואף גיחות משחק תיאטרון פה ושם - קארל באראט, החצי השני והכביכול שפוי של הליברטינז עושה לכולנו טובה ומוציא סוף סוף את אלבום הסולו שלו - "Carl Barat" שמו, וול וואט דו יו נואו. העולם מצחיק אז צוחקים. ראו הוזהרתם: השוואות לפיט דוהרטי הן בלתי נמנעות; אחרי משב הרוח הרענן והמרגיע של "Grace/Wastelands", אלבום המופת של דוהרטי משנה שעברה - קשה שלא להסתכל בחשדנות על הריליס החדש של באראט, שהיה עסוק יותר במינגלינג מאשר מוזיקה לאחרונה; עד כמה הריליס הזה כנה, תופס את ההווה, מצייר דיוקן ברור ובריא מתוך חייו העכשווים של באראט? עד כמה מדובר ביצירה בפני עצמה ולא סתם תשובה תחרותית לדוהרטי? ואולי השאלה החשובה מכולן - עד כמה באראט היה מסטול, כשהחליט להוציא את האלבום עם העטיפה הקלישאתית והמשעממת הזו? ("Basically it's just photographic", אמר באראט לNME. וואלה. אומנותי-משו).

נתחיל בעובדה אחת פשוטה: האלבום הזה בריטי, בריטי מדי הייתי אומר, אפילו בשבילי - אנגלופיל לא קטן; באראט בוחר ללכת עם הלך הרוח של התקופה, או בשמה השני: "גם אני רוצה לשחק בלהיות סקוט ווקר", אחרי אלכס טרנר ואפילו פיט דוהרטי; מה זה אומר? עיבודים גרנדיוזים, אורקסטרה שלמה מאחורה, מערכת תופים מינימלית, סינת'ים אפלים סטייל הדורז וכמובן - חליפה. לייק דה. אני אתחיל במקומות בהם זה עובד - "The Magus", הטראק הפותח, ממגנט מספיק בכדי להתרכז בעיקר ולא בתפל; "She's Something" הנהדר הוא הסינגל שללאסט שאדו פאפטס מעולם לא היה; עד כאן הכל טוב ויפה, אבל המשחק משתנה כאשר באראט נותן לתיאטרליות להשתלט עליו.

את "Carve My Name" אני עוד מסוגל לסבול, אף על פי המאמץ-יתר הלא פחות מפתטי להיות סאמ קיינד אוף דון ז'ואן בריטי שכואב את היותו, וול, לא יודע, הארטברייקר? ("חרטתי את שמי על הכבד של כל מאהבותיי", "סלחי לי אהובתי, לעולם לא אדבר על אהבה יותר". Please do so). זה נסבל, ולו רק בגלל עבודת מופתית סה''כ בהפקה, אני בטוח שבאראט מרוצה מהאוירה שהוא משרה כאן - אבל ב"The Fall", כשמו כן הוא - אני כבר נופל מהכיסא מרוב נמוכה. תיאטרלי שבא להקיא, כמו איזו מחווה גרועה לטרי גיליאם - באראט כמעט ומדקלם פרוזה/דיאלוג בין אוהבים, "פואמה" בריטית יותר מהמלון של פולטי; "אני שואל אותה, האם זה נגמר?? היא עונה, אני לא כ'כ בטוחה!!", צועק באראט בסוף כל בית, וגורם גם לי לשאול - הו אלוקים יקר, האם זה נגמר?? אבל לא, 3:31 דקות הוא האורך של הסבל המתמשך הזה - שנגמר, איך לא, בקונקלוז'ן הכ'כ צפוי: "הריקוד שלנו נגמר, כל טיפת אהבה נעלמה! כל מה שהיה נכון נהיה פתאום כ'כ לא נכון!! היא אמרה "אני חושבת שזה נגמר"..ולא עניתי דבר". דיפ, מאן.

עד כמה שלא נעים לומר, באראט נופל איפה שדוהרטי צלח; כשדוהרטי בנה את הטורנדו של "A Little Death Behind The Eyes" בעל הקונספט הלא כ'כ רחוק מהדיאלוג ב"The Fall", הוא הצליח לחמוק מהקלישאות שבאראט נאחז בהם לא רק כאן אלא בהרבה רגעים באלבום הזה. אם חייבים לבחור כאן את הסקוט ווקר של שנות ה2000, זה לבטח לא באראט; הרגעים הטובים ביותר באלבום מגיעים דווקא כאשר באראט מתנער מהקונספט שבחר לאלבום הבכורה שלו; "Run With The Boys" הוא לא סתם הליד סינגל, שכן הוא גם השיר הטוב ביותר באלבום - למרות היותו שיר שבקלות יכל לצוץ גם באחרון של הליברטינז - ואולי פשוט, מוטב שכך יהיה, כי כך אנחנו מקבלים את באראט כפי שהוא, לאחר שהתנער מקלישאת החליפה וה"סו לונג מיי לאבר, זה נגמר". "Carl Barat" הוא לא אלבום גרוע, אבל הוא גם לא אלבום שמשיג את מטרתו בצורה שמכבדת את מאזיניה, שיתקשו לא להרגיש מעט מובכים סביב אינספור הקלישאות הצ'יזיות אשר מפוזרות לכל עבר; אם אתם דייהארדז של הליברטינז, כמובן שמילותיי לא משנות לכם דבר וקרוב לודאי שהאלבום כבר בידיכם; ומנגד - אם אינכם יושנים על כרית שכתוב עליה "Peter+Carlos Forever", הייתי ממליץ לדלג על הריליס הזה, ולהישאר קרוב-קרוב ל"Grace/Wastelands" המצוין של דוהרטי משנה שעברה.

שבוע טוב וערב לאוזן,

נתי.