כלב שחור

"Fuck it, where's my shit? oh my god I'm mad at it" היא ללא ספק - השורה הטובה ביותר בהיסטוריה של הרוקנרול, וכל זאת בלי להניד עפעף, בלי להתאמץ כלל; "מתי הייתה הפעם האחרונה שיצא לך לומר 'פאק איט וורז מיי שיט'?", נשאלה סולנית וורפיינט אמילי קוקל בראיון הנ'ל שמצאתי ברחבי הרשת; "לייק, פיפטין מינטס אגו", היא השיבה. "למעשה ת'רזה כתבה את השורה הזו, היא פשוט הייתה מאוד מתוסכלת בתקופה כיאוטית בחייה. כשהיא אילתרה את זה במקום, ג'ן ואני פשוט לא הפסקנו לצחוק". רק, תחשבו על זה רגע. פאק איט. וור'ז מיי שיט. או מיי גאד, איימ מאד. אט איט. אתם חושבים שאני צוחק? אני רציני לחלוטין! טוב, אולי לא לחלוטין. במחשבה שניה, אולי אני גם קצת צוחק. עם זאת, במחשבה שלישית(!) - חלק מההוויה ברוקנרול היא מה שאנחנו מרגישים עכשיו. תחושה כנה וספונטנית, אחרים יעזו לקרוא לזה ג'אמ. ואני אומר - "פאק איט, וור'ז מיי שיט". אז אולי, זו לא השורה הטובה ביותר, לא פואטית-משו ולא תזכה להרבה תמיכה מאמריקנסונגרייטרז.קום - אבל היא בהחלט אחת המגניבות.

זה לא חדש לאף אחד שאני עצלן; אם הייתי מציג לפניכם את הלהקה הבאה לפני חודשיים, אני די בטוח שהייתי מפרט איפה נתקלתי בהם לראשונה. עכשיו אני פשוט לא זוכר. אבל זה לא באמת משנה. הכירו את וורפיינט; רביעיית בנות אינדי-פרוג/סייקדליק/וואטאבר-ג'אסט-ליסן מL.A (לשעבר שלישייה+מתופף), "מלכות האנדרגראונד החדשות", כפי שניסחו זאת ממש השבוע בכתבת השער להן זכו בNME. איכשהו, מצאתי ברשת את "Elephants", מתוך האי.פי הראשון שלהם וההוצאה היחידה שלהן עד לא מזמן - "Exquisite Corpse" מ2008. הפגיעה הייתה חדה ומיידית. הלופים במערכת והפוסט בפייסבוק היו, ללא ספק, בלתי נמנעים; מיד לאחר מכן הגיעה ההתמכרות ל"Stars" בעל הקליפ עוצר הנשימה, וכמובן, השלב הסופי - "פאק איט וור'ז מיי שיט" מתוך "Beetles" הפך למשפט השני הכי נפוץ בלקסיקון שלי, בדיוק אחרי "עד מתי סטרוקס 4".

אחרי שאי.פי הבכורה בעל שירי-חיות-וכוכבים שבה את לב האינדי לאברז ברחבי הבלוגספירה, תוך כדי טורינג קפדני ויעיל עם להקות כמו וומפייר וויקנד וליטל ג'וי - וורפיינט בנו לעצמן שם יציב בL.A, עם רפיוטיישן של להקת לייב שללא ספק, לא מהעולם הזה. כאן נכנס לתמונה לא אחר מאשר ג'ון פרושיאנה, אקס-רד הוט צ'ילי פפרס (א.ק.א הציל את עצמו מעוד השפלה שנקראת "האלבום הבא והמשמים של רד הוט") שהפיק את האי.פי, וייעץ בעת העבודה על אלבום הבכורה הטרי-יותר-מסופגניות-של-מחר-בבוקר: "The Fool", תחת הוצאת Rough Trade (המשתפרים ככל שהזמן עובר). האלבום יצא לפני שבועיים וכבר עכשיו ניתן לומר שהוא ללא ספק אחד ההוצאות הטובות ביותר של 2010 אשר קרובה לסיומה; הביקורות מפרגנות והקונצנזוס גדל, ולמרות שהלהקה קיימת עוד מ04', ההצלחה לא באה בהפתעה בשביל אמילי, ת'רזה וג'ן, אלא רק נבנתה לאט ובטוח: "אנחנו פשוט היינו צריכות זמן ללמוד לנגן. אף פעם לא באמת כתבנו שירים, היינו מנגנות ימים רבים במשך שעות רבות בלי ליצור באמת תבניות של שירים - ואז התחלנו להופיע. שם כבר נוצרו השירים באופן טבעי, אם כי גם היום השירים שלנו פשוט משתנים מהופעה להופעה".הלהקה, אגב, הוקמה בוולנטיינז דיי תוך כדי ג'אמ מקרי בסטודיו של חבר אחד משותף, דויד אורלנדו, וויצ' הפנד טו בי המתופף שלהם לייטר און. אכן, פאק איט וור'ז מיי שיט (שום סיבה הגיונית למיקום המשפט האחרון בפסקה הזאת, אבל זה בא לי אינטואיטיבית).

ורדיקט על "The Fool"? מה דעתכם על..ספיצ'לס? ספיצ'לס זה לא מספיק. אולי אני פשוט אוסיף את העובדה הפשוטה שהבנות הן תומכות נלהבות של לגליזציה למריחואנה ושהאלבום נכתב "בהשראת עישון, וראוי להאזין לו בעת עישון"; אם תרשו לי להוסיף, רצוי גם להקשיב לוורפיינט בלילה. מדוע? וורפיינט - כשמן כן הן, עד כמה שזה ישמע קלישאתי - "מלחמת צבעים" שאינה נגמרת. אבל בעיניי, רוב הצבעים בקולאז' של הבנות הוא ללא ספק כהים עד אפלה מוחלטת; "Set Your Arms Down" היא כניעה מוחלטת למנטרות הווקאליות של גברת קוקל; "Undertow" הקאצ'י הוא ללא ספק האנת'ם הבא של רדינג & לידס 2012 (ואני רוצה שתצטטו אותי בעוד שנתיים!!), ו-"Baby" הוא אנת'ם הבאר המקומי הבא אשר קרוב לביתכם; אז איך אסכם את ההפתעה הכי נעימה של 2010? אם רציתם את סיד בארט בעל חזות נשית, פלוס עבודת גיטרות גראנג'ית-מיסטית שבכל הכנות - הסאונד הכי מקורי ששמעתי לאחרונה בזירה האמריקאית, לפחות בכל הקשור לעבודת הגיטרות - זוהי אכן מלחמת הצבעים לה ייחלתם ופיללתם. בקיצור - פאק איט, היר'ז יור שיט:

Warpaint - Beetles

Warpaint - Undertow (אקוסטי בBBC)

NME Introducing - Wairpaint

שבוע טוב לכולם,

נתי.