כלב שחור

Kid Cudi - Man on the Moon II: the Legend of Mr.Rager

"But just, how Indie -is-, Kid Cudi?", נשאלה השאלה באחד המאמרים על קאדי באישו האחרון של NME. השורה די הצחיקה אותי בהתחלה, אבל להיפסטרים יש עיניים חשדניות בכל הקשור לראפרים; רבים וטובים לפני קאדי ניסו להביא את הרוק וההיפ-הופ לעמק השווה; כשליטל וויין הודיע שהוא מתכוון להוציא אלבום רוק, הרבה אנשים הרימו גבה, אבל מצד שני היו גם כאלו שייחלו ליצירה שבאמת תיצור סוג של פיוז'ן אמיתי בין היפ-הופ לרוק, לפחות בעולם המיינסטרים (נעזוב לרגע בצד מוטציות פ'אנק-מטאל-ראפ כמו רייג' אגנסט דה מאשין, מוצלחות ככל שיהיו, אני מדבר כרגע על הזירה המרכזית והמיינסטרימית ממנה רוב האנשים ניזונים). וכשהמרצה יצא מן השק, בעיני הרוב דובר בפלופ, ליל וויין איכזב, ובגדול; יש כאלה שאומרים שקנייה ווסט הוא האיש שהצליח לשלב את 2 הלפידות, אני טוען שהוא סתם דושבאג - אחריי הגיע הפרק של סאות'פארק (הם הגדירו את זה כ"גייפיש"', אחלה שיר!), ועם כל שטות שווסט הוציא וממשיך להוציא מהפה (או מצייץ בטוויטר), לא משנה כמה "יפה" ה"פנטזיה המעוותת" שלו באלבומו החדש - הוא משכנע בעצמו את העולם שפיוז'ניסט אמיתי הוא לא, ושחייו האישיים והבלתי נסבלים פשוט בלתי ניתנים לניתוק מהמוסיקה שהוא יוצר (אנת'וני פנטנו הסביר את זה מצויין כאן). אחרי כל הסלט הזה, אי אפשר באמת לבוא בטענות למישהו על החשדנות; רוב האינדי-לאברז יחשבו טוב טוב כמו חיה נדירה בנשיונל ג'יאוגרפיק שמגנה על ביתה לפני שהם מאמצים לחיקם מישהו כמו קאדי. אז, "כמה אינדי הוא קיד קאדי?". בואו נסתכל על העובדות: שיתוף פעולה עם MGMT וראטאטאט. סינגל לקונברס עם רוסטאמ בטמנגליג' (גיטריסט וומפייר וויקנד) ובת'ני קוסנטינו (בסט קוסט). האלבום הראשון שלו "Man on the Moon: The End of Day" יכול להחשב פריטי מאצ' כאופרת היפ-הופ, אולי הראשונה מסוגה; קאדי הוא הראפר הנכון שמסתובב במקומות הנכונים, עם האנשים הכי רלוונטים שיש לברוקלין להציע כרגע, אבל אולי הנקודות שהכי נזקפות לזכותו היא העובדה שקאדי הוא גולש מתון על ים של אמביציה, יומרה ופתיחות לז'אנרים נוספים. קאדי הוא לא סתם איזה "היפסטר שחור" שיודע להתלבש טוב או כל לייבל אחר שתדביקו לו; קאדי הוא גאון אמיתי בתחומו, ובאלבומו החדש "Man on the Moon II: Legend of Mr.Rager" הוא שובר את מחסום המחסומים, עושה את הקרוסאובר המשולש בין היפ-הופ, אלקטרוניקה, רוק וחוזר חלילה.

האלבום כולו רבוי אורחים: סי-לו גרין, מרי ג'יי בלייג', קייג' וסיינט וינסנט המצויינים - וגם איזה גייפיש אחד, קניה ווסט שמו. מהרגע הראשון של הטראק הפותח "Scott Miscudi VS The World" (רפרנס לסקוט פילגרים? פאק דה וואאאט?) מרגישים באוירה האפלה, הכבדה והמופקת כ'כ, אבל כ'כ טוב; "אני רוצה לראות את העולם, ואלו לא סתם מילים - אלו עובדות מווינר" טוען קאדי - ביומרנות שמזכירה את אותו גייפיש ארור - אבל ניחנה בהרבה יותר מתיקות, כזו של ילד חולמני עם עיניים נוצצות - ומגובה בפזמון הקליט של סי-לו (ש"ממש במקרה" תופס כעת תאוצה, גם בביקורות וגם מסחרית - רמז לכך שקאדי יודע להריח את האנשים הנכונים מקילומטרים): "אני אקח אתכם למסע, ואם זה מספיק אמיתי בשבילכם - אז ניפגש בצד השני". הטראק השני, "Revofev" הוינטג'י-משו, כבר חושף את מלוא הדרו המיוחד של "מר רייג'ר": קאדי, מלווה בריף פסנתר ברייקי ומאוד סבנטיזי, עטוף בגיטרות ושאר מיש-מאשים, חוזר כמנטרה על אותו ורס שהופך אותו ללנון של ההיפ-הופ: "Wake up, I heard they found a solution - where will you be for the revolution?". למרות שלקראת הסוף ישנה תחושה של קצת בלאגן - בניגוד לאלבומו הקודם, מעין אופרת היפ-הופ שלא סגורה על עצמה, העיבוד התזמורתי הרגיש מעט מאולץ ברוב הקטעים של האלבום - אך לא זה הסיפור ב"מר רייג'ר"; רואים זאת לראשונה ב"Don't Play This Song" ואחרי כן גם ב"These Worries" (שני שיתופי הפעולה עם מארי ג'יי בלייג' באלבום), שירי ראפ-נשמה מרגשים ומאוד אפלים. לפני שניכנס להשוואות ואסוציאציות למיניהן, אציין שכבר כאן מרגישים בעיבוד הכמעט-סינמטי של האלבום כולו. כאילו פיטר ג'קסון הפיק את האלבום כולו, וקאדי התסריטאי; "Don't Play This Song" היא היצירה הראשונה באלבום הזה שאני מסוגל להשוות לאותה רמת כנות של ראפ-המצוקה של הניינטיז, כשעוד היה תמים ובחיתוליו, עד שהגיעו גייפישים רעים והפכו את הז'אנר כולו לחגיגה של נרקיסיזם, כוחניות, סקסיזם ומגלומניה; אז נכון, זה באמת גורם לחלקינו להרים גבה כשהאיש שמכר מיליונים עם דויד גואטה מוצא על מה לבכות - אבל במחשבה שניה, אם אתה אכן אמן מיוסר שמחפש בהכרה הארטיסטית המינימלית ופחות מחשיב את הדולרים - אז דווקא שיתוף פעולה עם דויד גואטה, שנמצא או לא נמצא בעכוריך (תשפטו אתם) הוא זה שגורם לקאדי למצוא נחמה בדיכאון, פרנויה ואי-נוחות מתמדת, ונכון - זו קלישאה, אבל זו לא יותר קלישאה מכל אמן אחר שמוצא לו על מה לבכות; ובחזרה לבוטום ליין - במידה מסוימת, אם תרצו, קאדי הוא לא רק אחד שמשלב בין הרבה עולמות - בעיניי הוא גם אחד שגואל את הז'אנר מבולשיט והופך אותו לפורמט מוסיקה שבאמת אפשר לעשות ממנו משהו שנקרא "יצירת אומנות".

אז מה עם הזירה האלקטרונית? ובכן, "מר רייג'ר" כולו גדוש בנסיונות מעניינים שלא היו מביישים לא את ת'ום יורק ולא את דיימן אלברן (ואולי באמת הגיע הזמן לשיתוף פעולה בין קאדי לאלברן? לתשומת לבך אדוני!). כנראה שהסטנד-אאוט הגדול ביותר הוא "Maniac", ללא ספק השיר הכי אהוב עליי נכון לעכשיו - וגם הסינגל הבא מתוך האלבום. ב"מאניאק", שיתוף הפעולה עם קייג' וסיינט וינסנט, קאדי לוקח אותנו לעמקי התת-מודע שלו, שם הוא חופר לעצמו קבר: "זהו ארון הקבורה שלי, שם אני בלתי-נשלט ועל כן אין לי דאגות; אוהב את האפלה, אני מוכן גם להתחתן איתה". פזמון רודף, ביטים בתדרים שבטח עושים כואב באוזניים של כלב וליד-גיטר שחודרת עמוק לנשמה - את כל אלו ניתן למצוא כאן; בין יתר הנסיונות נמנה את שיר הנושא "מר רייג'ר" שאני יכול להישבע שאינסטרומנטלית מדובר ביצירה של הXX שטופת אסיד, "We Aite" האינסטרומנטלי והממש, ממש..מוזר ו"The End" עם ניקול ריי המתוקה (אפרופו ניקול ריי וקרוס-אוברז, נסו את יצירת המופת "Blakroc" של הבלאק קיז, מוס דף וחברים - אחד האלבומים היחידים שבאמת משלב בלוז והיפ הופ בצורה מושי-מושלמת).

אבל, כמו שאתם יודעים, שום דבר לא חף מרגעים קלולסים וחוליות חלשות; וכמה מפתיע, הרגע החלש ביותר הוא שיתוף הפעולה עם הגייפיש. "Erase Me", הסינגל הראשון מתוך האלבום, מרגיש לי כמו בדיחה שנכנסה לאלבום בכוח ע''י הלייבל רק כי מדובר בשיר קליט; לא משנה כמה הקליפ מצחיק (קאדי מחופש להנדריקס? מקלאבין בהופעת אורח?? פרייסלס!!), במידה מסוימת היציאה הפופ-פאנקית הזו מעט משחירה את ההישגים של שאר השירים באלבום כהיותם קרוסאוברים מוצלחים בין ז'אנר אחד לאחר. ועוד בפינת עיקום הפרצוף: "Marijuana" המעט מאולץ (למרות שאני אוהב את הסולו הגילמורי באמצע השיר), כאילו - קאמ און. פאקינג וויד, מה כבר הביג דיל? אם כבר זו ההשראה, חבל שהירוק הוא נושא השיר ולא ההרגשה שבאה אחרי כן; קצת כמו "ג'ון וואז הוקד און LSD" מאחד השירים של קסביין - פשוט תחושה ענקית של "נו באמת". כמו כן ישנם רגעים בהם ה"הוקס" באלבום פשוט לא מספיק מחזיקים אותך, בייחוד אנשים כמוני שאינם בעלי "אוזן מזויינת" לראפ - קחו את "Ghost!" למשל, למרות שזה דווקא שיר שקאדי שר בו - הריף הסינת'י הצפצפני והמוזר אומנם מגניב בהתחלה, אבל במשך 5 דקות כבר מתחיל כאב הראש. אם היה קצר יותר, סביר להניח שהיה השיר הטוב ביותר באלבום. אם להודות בזה, אגב, עד עכשיו אני לא כ'כ סגור על הסטורי-ליין, או הקונספט כולו של האלבום

אבל - בסופו של דבר, היתרונות עולים על החסרונות. השירים כאינדוידואלים טובים גם טובים, וביחד, גם אם העלילה לא כ'כ מתחברת, מרגישים שמדובר ביצירה אחת שלמה וחזקה - שבאמת מצליחה לגעת; גם כשהוא מרפרפ וגם כשהוא שר, קאדי מרבה להישאר און-קי ולא עושה פאדיחות או טריקים עם אוטו-טיון; על הקרוס-אובר כבר דיברתי רבות כך שבאמת אין מה להרחיב מלבד לעובדה שקאדי פשוט מצליח לעשות את זה מעולה, ושהנגנים שלו לא רעים בכלל, גם בלייב אגב. אז "כמה אינדי" הוא קיד קאדי באמת? אנחנו באמת לא זקוקים לאף יאיר לפיד בעל חמש העובדות על אורחיו, על מנת להבין שקאדי הוא הדבר האמיתי - הרבה מעבר לאחד שלובש חולצות של פינק פלויד בהופעות; עזבו אותי מגייפישים למיניהם, בעיניי קאדי הוא היחיד במינו, המחדש האמיתי בתחומו - זה שמצליח לחבר עוד קהלים אל הדבר הזה שנקרא היפ-הופ, זה שהיפסטרים באמת לוקחים ברצינות ועוקבים אחריו בסקרנות וחשדנות גם יחד. אולי, בעוד עשרים שנה, נסתכל על העטיפה של "מר רייג'ר" כמו שאנחנו מסתכלים על העטיפה של "זיגי סטארדסט", ובדיוק כפי שאנו לא מטילים ספק בהישגים של בואי עם זיגי (שבאו כתוצר של יומרנות חצופה למדי) - נסתכל גם על קאדי ו"מר רייג'ר" בחיוך ממזרי-משו. עד אז, פשוט כיף ללכת לאיבוד על הירח של קאדי. בייחוד על הצד האפל שלו.

שבוע טוב לכולם,

נתי.